פרק 1 – הקדמה לקורות חיי
בספטמבר 1945 הגעתי לארץ ישראל. הייתי אז נער בן 14, שחווה בין השנים 1945-1939 את זוועות מלחמת העולם השנייה, השואה.
במסגרת הנוער העולה הועברתי "לקבוצת שילר". ניסיתי אז לכתוב ולספר את קורות חיי. כתבתי בשפה הפולנית. עברית עוד לא ידעתי. "הפולנית שלי" הייתה של ילד בן 14 שגמר כיתה א' עממית. לכיתה ב' לא הגעתי, כי ב – 1939 פרצה המלחמה ומאז שהגרמנים נכנסו לקרקוב הם מנעו מילדים יהודים את הלימודים.
בקיבוץ האנשים חקרו אותי ושאלו שאלות: איך שרדנו, מה עברנו, למה לא התנגדנו. הרגשתי שלא הבינו את הזוועה שעברנו. נשאלתי שאלות שבנימה שלהם הרגשתי שהשואלים רוצים להוכיח שאני לא יודע על מה אני מדבר, ולא מעט מגזים או מפנטז.
"הרי אתה ילד"! בטח לא הבנת! אולי אתה מסלף? ואם זה כן נכון, אז איך שרדתם?… נתקלתי בחוסר אמון מרגיז חשתי ששופטים אותי ומאשימים אותי במשהו, לא ברור היה לי במה. היו להם (השואלים) המון סימני שאלה, גם כשנענו הרגשתי שמטילים ספק בכל מה שאני משיב. חוסר האמון הביא אותי למצב שהתחלתי לחשוד בעצמי… אולי אני באמת מגזים? ואולי… לא הייתי צריך לשרוד? (ובעצם העובדה ששרדתי לא מחמיאה לי במיוחד).
לא ידעתי לפענח את התגובות שזכיתי לקבל מהסביבה הקרובה. רציתי שיבינו, שאנחנו לא היינו כמו "צאן לטבח" ושלא אנחנו אשמים. תקופה ארוכה מאוד בחיי התביישתי שנשארתי בחיים, וברוב חוצפתי גם אימי שרדה. היה לי קשה והרגשתי אשמה ובושה כלפי חבריי ששרדו והיו בעולם לבד.
ניסיתי לכתוב ולהסביר. כשבחנתי את ניסיון הכתיבה שלי, הבנתי שאני לא מצליח להתבטא בגלל ידיעתי הדלה בשפה וגם בגלל שהייתי די מבולבל. בסופו של דבר זרקתי את נייר הכתיבה ובזה וויתרתי על ניסיון הכתיבה שנראה בעיני נלעג, לא משכנע, לא מקצועי. לא ניסיתי עוד. לא רק שויתרתי על הכתיבה, הפסקתי גם לספר. כשנשאלתי ישירות, עניתי בתשובות מאד קצרות ולקוניות.
לא יכולתי לשנות את העבר, ניסיתי לא לחשוף אותו, ואפילו להסתירו ככל האפשר. הגעתי למסקנה שהעבר שלי לא מביא לי כבוד גדול.
קנאתי בילידי המקום בני גילי "הצברים". קנאתי בהם על פשטותם על עוזם, תושייתם, על חוסר החשד והפחד לסובבים אותם. ניסיתי לחקות אותם אולי כלפי חוץ הצלחתי, אבל בתוכי ידעתי שזו הצגה. נשארתי פחדן וחשדן.
היום בהיותי בן 70+ הבנתי שבעצם כל השואלים אז ב-1945, חיפשו אליבי, או תירוץ כדי לחפות על אדישותם לכל אשר התנהל באירופה, כשהם כאן ישבו על התחת והתווכחו ביניהם האם "נכון"? או "לא נכון"? ואחר כך התווכחו איתי או שכמותי. בהפגינם חוסר אמון, הקלו על מצפונם הקולקטיבי על זה שמאומה לא עשו. לא הם ולא מנהיגי הישוב שלהם דאז. כל מה שעשו זה בלה… בלה… כשאנחנו נרדפים ונרצחים שם.
סגן אלוף (מיל) אהרון רכטר ניצול שואה (שדרכנו הצטלבו בשלבי ההישרדות, במחנה הריכוז ברגן בלזן), כתב את הספר "הסדק הגדול בחומה". הוא כותב ומספר תוך כדי הבאת סימוכין מתוך מקורות ארכיוניים איך כל מנהיגי העם היהודי, הנהלת הסוכנות (הממשלה שבדרך), שבראשם עמדו אישים כמו חיים וייצמן, דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, משה שרתוק, יצחק גרינברג, ברל לוקר, שרגאי, הרב ברלין, דב יוסף, שמורק ועוד רבים ו"טובים" ידעו, הקימו ועדות שהקימו תת ועדות, דיברו, חקרו, וידאו את מה שהם חקרו. אפילו לפליטים שהגיעו בדרך לא דרך לא האמינו, וכך משיקולים זרים ופוליטיים לא עשו מאומה. משנת 1942 כבר כל הישוב ידע… משום מה, כולם או כמעט כולם, היה להם נוח להטיל ספק בעובדות.
החלטתי לנסות שוב לכתוב את קורות חיי, והפעם בלי להרגיש אשמה או להתנצל על זה שאני חי. אני מספר את מה שאני זוכר. הסיפור מתחיל מילדותי המוקדמת, מילד רגיל, שחי חיים רגילים ונורמלים. ולפתע ביום אחד, חייו הופכים לחיים של רדיפה, לחיי הישרדות, "לחיים או מוות", למשך 6 שנים ארוכות. כילד הסתגלתי למצב החדש. למדתי להיות זהיר. הבנתי שאני אחראי על חיי.
הפנמתי (לצערי כמעט למשך כל חיי) שאני סוג ד' ולא רצוי (נסבל), וכך כל האנרגיה הגופנית והנפשית שלי הושקעה רק לדבר אחד, הישרדות. ואכן שרדתי, שרדתי בזכות הרבה אנשים שעזרו וסיכנו את חייהם כדי לעזור לי להישאר בחיים. כמו כן אני חושב שלא מעט היה בעקבות אינסטינקטים בריאים, מין דחף פנימי שאמר לי ברגעים קריטיים איך להתנהג ומה לעשות.
על אף כל מה שאמרתי כאן, כל זה לא היה קורה לולא היה לי גם המון מזל. סתם מזל עיוור. אני לא רומז לשום השגחה עליונה ואו חוכמה שהתברכתי בה, קטונתי.
סתם מזל. מזל שבחר שבאותו רגע ובאותו המקום באותה סיטואציה עשיתי את המעשה הנכון.