פרק 17 - אחרי השחרור
יוני 1951 חודשיים אחרי שחרורי מצ.ה.ל.
עברתי לגור אצל הורי בחדר שכור שברח' עזרא בתל אביב. לא ידעתי מה בדיוק אעשה עם עצמי, לא היה לי מקצוע.
לא הכרתי אף אחד בתל אביב. הסתובבתי ברחובות, הסתכלתי מסביבי חשבתי שאולי כך יעלה לי רעיון במה להתחיל, ומה אעשה עם עצמי. חיי עיר לא היו מוכרים לי.
אינני זוכר איך אבל מצאתי עבודה בהקרנת פרסומות מעל גג של בניין על מסך שעמד ממול. בעבודה זו עסקתי כמה חודשים. מהעבודה הזו רכשתי לי את כלי הרכב הראשון שלי. אופניים.
עם הזמן פגשתי חברים מהצבא שגם השתחררו. גם יצאתי עם בחורה שהכירו לי. דבורה.
כחצי שנה אחרי שחרורי - שברתי את המפרקת.
עוד אירוע בחיי שאין לו הסבר הגיוני. אדם ששובר מפרקת ברוב המקרים מת ובמקרה הטוב נשאר משותק בכל גופו לכל חייו על כסא גלגלים. וכך זה היה:
ברוך, אריה ואני, שלושתנו בני עשרים, כמה חודשים אחרי שחרור מצבא.
ברוך בחור רחב כתפיים נמוך קומה. אריה בדיוק ההפך רזה נמוך שברירי. אני ככה משהו באמצע. רכובים על אופניים הגענו לבת -ים לדוג דגים עם צנצנות ממולאות בקמח.
השנה היא 1951 שבת. החוף של בת ים לכיוון דרום היה מלא בורות עמוקים שנוצרו כתוצאה מהעמסת הזיפזיף לבניה. הבורות התמלאו בגאות מי ים ודגים, אנחנו דגנו את הדגים עם הצנצנות. השיטה הייתה לקפוץ לבור עם הצנצנת להניח אותה בקרקעית הבור. ואחרי זמן מה לקפוץ פנימה ולהוציא את הצנצנת החוצה עם הדגים.
באחת הקפיצות אני חטפתי מכה מהקרקעית ואיבדתי שליטה לא יכולתי לזוז. לאט עליתי וצפתי על פני המים כשפני במים, אריה ראה שזה רציני רכב על אופניו להזעיק עזרה. העמיסו אותי על משאית והביאו לבית חולים "דונולו" ביפו. כשפניתי לאחד האנשים שהיו בחלוקים לבנים בתואר דוקטור אמרו לי שעכשיו אין רופאים כי היום שבת, אבל הם יזעיקו רופא עוד מעט. הם אמרו גם לא לדאוג זה בטח שום דבר רציני.
כשהתעוררתי מעלפוני, חושך, שקט, אני צמא מאוד, אין אף אחד, ניסיתי לבקש מים , קשה היה לי לדבר בפה יבש, הצלחתי להוציא קול , אין תגובה הבנתי שאני לבד אך לא הבנתי היכן, קדחתי מחום, היו לי הזיות: …טרקטורים רודפים אחריי, אני בורח ונופל לתהומות, מבקש מים ולא מקבל, שוב הטרקטורים ושוב בורח ושוב נופל וההזיה הזו חוזרת על עצמה אין ספור פעמים.
והנה אני רואה נפתחת דלת אני רואה דמות אישה בתוך הדלת אני מבקש מים והדלת נסגרת בטריקה , שוב חושך. לאחר זמן די ארוך הדלת נפתחת נכנסו כמה אנשים וגם האישה עם כוס מים היא נותנת לי לשתות, תוך כדי זה שואלת אותי מה שלומי ותוך כדי זה גלגלו אותי עם המיטה החוצה, ראיתי שמוציאים אותי מאיזה מחסן מלא גרוטאות. העבירו אותי דרך החצר לתוך בית החולים. פתאום היו סביבי רופאים שמדברים ביניהם ושואלים שאלות איך זה קרה מה קרה, דוקרים אותי עם מחטים גדולות אני לא מרגיש כלום . עושים לי צילומי רנטגן ומגבסים אותי מהראש עד החגורה, אני בינתיים כל הזמן הוזה חצי בהקיץ והטרקטורים ממשיכים לרדוף אחרי.
כשהתעוררתי שוב אימא ואבא עומדים על ידי. אני שוכב במיטה כולי מגובס מרגיש כמו גוש אבן ענקית. ההורים מספרים לי ששברתי את המפרקת. ושהם נוסעים להביא מומחה אורטופד לשאול בעצתו. בשעות הצהרים המאוחרות ההורים באים עם המומחה ד"ר שפירו אורטופד מנתח (מאוד מפורסם). ראה, בדק, שאל שאלות, הגיע למסקנה שאסור לי להישאר בגבס בגלל החום הגבוה, זה עלול לגרום לדלקת ריאות. הוא קבע שיש להוריד את הגבס והציע טיפול חדיש בתליה כמו כן הסביר להורי שקרוב לודאי אני אשאר משותק ומרותק לכסא גלגלים כל החיים.
הורי סיפרו לי ולא הסתירו ממני דבר. הגבס הורד זו הייתה עבודה מאוד קשה. גילחו לי את הראש. אני התנגדתי, ואפילו אמרתי שבמחנה ריכוז ויתרו לי על גילוח הראש, ההתנגדות שלי לא הועילה אחרי הורדת הגבס והגילוח הוכנסתי לחדר ניתוח שם המתין לי דוקטור שפירו ואמר לי שהחום הגבוה שלי והשיתוק מונעים ממנו להרדים אותי ושאתכונן לכאבים חזקים מאוד.
מסתבר שהשיטה החדשה של דר שפירו והמזל שלי עשו את שלהם. אחרי הניתוח הושכבתי או נכון יותר נתליתי במיטה משופעת עם משקולות על הרגליים ומכשיר תליה מיוחד תקוע בתוך הגולגולת שלי. הייתי במתיחה מספר חודשים. לאט לאט חזרה אלי התחושה לידיים והרגליים בעזרת פיזיותרפיה יום יומית, ואחרי זמן מה הוצא המכשיר מתוך הגולגולת. גובסתי ושוחררתי הביתה.
שהיתי בבית כחודשיים עם הגבס כשאני מגובס מהראש עד המותניים. אחרי כחודשיים הוסר הגבס ובמקומו הותקן עלי מכשיר מתכת שהחזיק את הראש מתוח. עם המכשיר הזה הסתובבתי כחצי שנה.
אני יצאתי מזה בריא ושלם אחרי תהליך החלמה שארך כשנה.
משותק.
תלוי על מתקן מיוחד שחודר לתוך הגולגולת.
מה מצחיק אותי??
בתקופה זו שוב נכנס לחיי מפקדי לשעבר בּוֹרוֹבסקִי. נודע לו על התאונה שלי והוא בא לבקר אותי. ביקשתי ממנו עצה איך להתאבד. אז לא ידעתי עדיין שאצא מזה. בורובסקי ,להבדיל מכל הסובבים אותי שהתהלכו מסביבי עם עיניים מושפלות ועל קצות אצבעות, גער בי בקולו המפחיד וסיפר לי את הסיפור על הטייס הקיטע שלא הרים ידיים והמשיך לטוס, ודרש ממני לא לרחם על עצמי. לעומת זאת לחשוב על אחרים. למשל על הורי, ואיך לעזור להם. אני חושב שהתגובה שלו עזרה לי, אינני בטוח שיש ביכולתי להסביר איך.
הורי שכרו חצי דירה. הדירה כללה חדר ששימש את הורי כחדר שינה וסלון, ומטבח שבעצם אולתר ממרפסת צרה וארוכה. שם במטבח העמידו עבורי מיטה, ובהמשך היו שירותים משותפים עם הדיירים שהתגוררו בחציה השני של הדירה. כל "השיפורים" האלה נעשו כדי לעזור לי בשלבי ההחלמה.
זו הייתה התקדמות גדולה ברמת החיים כי בחדר השכור שהם גרו קודם לא יכולתי להשתמש בשירותים כי משפחת שפירא בעלי הבית התנגדו. הם טענו שכשהשכירו את הדירה לא הוזכר שגם אני אשתמש בשירותים. אני את צרכי בתקופה שגרתי שם עשיתי בחוצות העיר במקומות שונים ומשונים. גם לא היה שם מטבח. המעבר לדירה הצנועה והעלובה היה נטל כלכלי גדול מאוד על אבי. כדי לעזור לאבי בהחזר ההלוואה שקיבל, אימי מצאה עבודה כעוזרת בית.
אבי לקח אותי לעבוד אתו בצורפות. לי לא היה מושג במקצוע (חוץ מזיכרון מילדותי) אבל אבי רצה לעזור כמיטב יכולתו בשיקום שלי, כי מצב בריאותי עדיין לא אפשר לי לחפש עבודה. עבדתי עם אבי כ 4 שנים במקצוע הצורפות. אבי היה אַמַן במקצועו אני בקושי אומן. קשה היה לי לעבוד במחיצתו, הרגשתי על ידו חסר מעוף ויכולת. עדיין לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה להיות כשאהיה גדול. רק היה לי ברור שאני צריך להחליט.
ניסיתי להתקבל לתיאטרון הקאמרי ולא התקבלתי. הלכתי לקורס חרטות השתתפתי בקורס עד סיומו, ואפילו קיבלתי תעודת סיום ודרגה.
אני בתקופת עבודתי בצורפות זהב
במהלך חיי עסקתי במקצועות שונים ומגוונים, להלן כמה מהבולטים שבהם:
1. רכשתי מחרטה קטנה ופשוטה ובעזרת אבי הפכנו אותה למחרטה עדינה ליצור שעוני יד מזהב. העמדתי אותה במטבח הצפוף של הורי כי בבית המלאכה של אבי שגודלו היה 1.5X2 מטר, סך הכל 3 ממ"ר לא היה מקום. בהתחלה הצלחתי להתפרנס. בשנת 1954 אני הייתי היחיד שעושה את העבודה הזו אך זה לא היה לאורך זמן. קם לי מתחרה שהביא מחרטה מיוחדת משוויצריה. וזה היה בלתי אפשרי לעמוד בתחרות מול המודרניזציה. לי ולאבי לא היו אמצעים לקנות ולייבא מחרטה דומה. בלית ברירה כיסיתי את המחרטה והתחלתי לחפש עבודה. מצאתי עבודת ניהול.
2. עבדתי במשרת ניהול בבית חרושת לייצור ברגים, מסמרים, וחוטי ברזל מגולוונים (מצופים) ליצור לולי תרנגולות. זו הייתה משרה עם אחריות ועמידה בזמני הספקת סחורה וקבלת חומרי גלם מחו"ל. לבעלי בית החרושת, 3 שותפים, היו דעות שונות בשיטת הניהול. לא היה להם קו ניהול ברור, והם נתנו לי כל אחד בתורו הנחיות סותרות וכך הם פתרו את הבעיות שלהם. בשלב מסוים אחרי כשנה הגשתי את התפטרותי. חיפשתי ומצאתי עבודה בתחום שונה לחלוטין.
3. ניהלתי משמרת עובדים ליצור מרכזיות טלפון לעיוורים "קואופרטיב טלפון בע"מ". מפעל זה ייבא מרכזיות ידניות מעודפים שמכר הצבא הבריטי. את העודפים האלה אנחנו פרקנו, את הרוב זרקנו. השתמשנו רק ברכיבים האלקטרונים, אותם ניקינו והרכבנו מחדש. החלקים עברו כוונון עדין, זה היה חלקי בעבודה. תחת השגחתי עבדו כ – 12 נערים ונערות שעשו את עבודת הכוונון. בשנים ההם (1955) התחילו לייבא מרכזיות אוטומטיות והחברה ניסתה להתחרות ביבוא זה, אבל לא יכלה לו. כך שגם הרפתקה זו נגמרה לי. ושוב חיפשתי עבודה, גם הפעם מה שמצאתי לא דמה בכלום למה שעשיתי קודם.
4. עבדתי במחצבות. במחצבה עבדתי על בַגֶר (מחפר, כלי שמשמש לחפירת תעלות, העמסת חול על משאיות או חפירת כורכר במחצבות). אני עבדתי על מחפר כזה במחצבות ראש העין. כשבעל הבַגֶר מצא שאני שלטתי בכלי במיומנות הוא העביר אותי לעבודת מנופים. אז בראש העין זה היה גבול עם ירדן. כמעט כל בוקר מצאנו במחפר נזקים וחורי כדורים שנגרמו ע"י הירדנים או הפדאינים.
5. הפעלתי מנופים להנחת צינורות ביוב של כל העיר אשקלון החדשה והישנה. העבודה הייתה לחפור תעלה ואחר כך להניח בתוכה את צינור הבטון תוך כדי השחלתו לצינור שקדם לו. אלו היו צינורת גדולים בקוטר של כ-60 ס"מ. במהלך עבודתי בחפירה מצאתי את הקבר הרומי העתיק שנמצא היום בפארק הלאומי של אשקלון. דרך אגב גם בהכנת הקרקע להקמת הפארק אני השתתפתי.
6. השתתפתי בהכנת תשתית הבניה של בנייני האומה בירושלים. אני מזכיר את זה כי נראה לי אז, שאני משתתף בעשיית היסטוריה. למרות שהכנת שטח והכנת תשתית ביוב זה לא משהו מיוחד.
7. בשנות החמישים (תקופת הפדאינים) עבדתי בחברה פרטית לעבודות עפר, בסלילת הכביש באר שבע-אילת כולל מעלה העצמאות. מחנה העבודה הוקם באמצע שום מקום במדבר. קבוצה של אוהלים בין דיונות חול בהם ישנו ונחנו. לא קל לעבוד באקלים של מדבר כשביום אתה ניצלה בשמש לוהטת ובלילה קר. היום יש קרוונים עם מיזוג, אז לא ידעו מה זה מיזוג.
חוויתי תופעה מעניינת שם במדבר, פעם אחת בחודש מאי התעוררנו בבוקר ומצאנו את עצמנו מוקפים במים מכל הצדדים. זה היה די מפחיד להסתכל מסביב לראות את עצמך מוקף מים עמוקים מכל הכיוונים מבלי שירד גשם. אחר כך התופעה הוסברה לנו. הסתבר שכל כמה שנים זו תופעה שחוזרת על עצמה בחלק מדברי זה.
בתקופה הזו קניתי לי אופנוע ואחר כך קטנוע.
תיקנתי וטפלתי בהם לבד. (מסתבר שזו הייתה הכנה טובה לבאות). באחת הנסיעות על הקטנוע מסוג וספה למחנה העבודה, באמצע מדבר בק"מ ה-60 דרומה מבאר שבע, ראיתי על הכביש דמויות של ערבים עם נשק. אז הבנתי כמה חסר תועלת היה האקדח שחגרתי עלי. בפתאומיות שהבחנתי בהם לא יכולתי לעשות מאומה . בהבזק של שנייה החלטתי שאם הם ינסו לעשות משהו התגובה היחידה שתבוא בחשבון זה לנסות לדרוס אותם. אבל הם עמדו בצד ולא עשו שום תנועה חשודה. כך עברתי על פניהם. אני לא יודע איך לתאר את ההרגשה ואת הצמרמורת שעברה בגבי כשהם נשארו מאחורי ואני לא יכולתי לדעת אם הם לא ירו בי עכשיו.
אחרי כשבוע כשישבתי בבאר שבע במסעדה מזרחית ואכלתי חומוס, שמתי לב שחבורה של ישראלים משולחן הסמוך משום מה מאוד משועשעים ממני.
כשגמרתי לאכול ניגשתי לשולחנם ושאלתי מה מצחיק אותם. הסתבר שהם היו "הערבים" מלפני שבוע על הכביש. הם היו הישראלים שחזרו מפעולת חדירה סודית בעזה.
באותה תקופה עבדתי גם עם בַגֶר (מחפר) אחר של אותה חברה בהעמסת חומר מהוואדי לבניית כביש לקיבוץ "גבולות". לצורך זה כל בוקר הביא אותי טנדר של הקיבוץ לוואדי המרוחק 18 ק"מ מהקיבוץ ובתום יום העבודה המשאית האחרונה הייתה מחזירה אותי ללינת הלילה.
באחד הפעמים נהג המשאית האחרונה שכח להגיד שהוא האחרון וכך נשכחתי בוואדי. אף אחד לא שם לב. ביליתי את הלילה במסע לילי הלכתי ברגל כשאני חוצה כפרים ערבים עזובים ופחדתי שמא יש שם פדאינים. לקראת הבוקר עדין בחושך הגעתי לקיבוץ נכנסתי לצריף שלי והלכתי לישון. התעוררתי בצהריים. כועס וזועם הלכתי לחדר האוכל לאכול וגם לברר איך זה שהפקירו אותי שם בוואדי. כשנכנסתי לחדר האוכל מצאתי שם משטרה וצבא. הם כולם הסתכלו עלי בתדהמה, היכן היית, איך באת, מה קרה. מסתבר שבבוקר הבחינו בחסרוני, בצריף לא מצאו אותי והבינו שנשכחתי. מהבוקר מחפשים אותי או את גופתי אנשי צבא, משטרה וחברי הקיבוץ.
התברר שמרוב עייפות וכעס, ובחושך נכנסתי לצריף לא מאוכלס ושכבתי לישון במיטה לא שלי. בנוסף לכך לא הבינו איך הצלחתי להיכנס לקיבוץ למרות התאורה ההיקפית והשמירה הקפדנית. זה היה מחדל בנוסף להפקרתי בשטח. נו טוב…, אז לא היה באופנה "ועדת חקירה". למעשה לא אהבתי את העבודה המונוטונית של מנופאי, חפירת תעלות, העמסת משאיות בעפר, צינורות או כל חומר אחר, כך שתוך כדי, חיפשתי עבודה אחרת.
8. והנה באה לי ההזדמנות. פגשתי בחור בשם "נחמן גולדפרב" שעבד כמכונאי קטנועים בחברה שייבאה קטנועים מסוג וספה מאיטליה (דרך אגב – הידעתם שוספה פירושו באיטלקית צרעה?). אחרי כמה פגישות בינינו פתחנו בשותפות מוסך לתיקון קטנועים בשנת 1958.
תוך כדי ניהול המוסך למדתי מכונאות אצל מהנדס מכונות. עברתי מבחנים של משרד התחבורה וקיבלתי תעודת הסמכה של מכונאי אופנועים ורישיון לניהול מוסך.
בתקופה הזו אני ושותפי נחמן ארגנו טיולי קטנועים בארץ.
בטיולים אלו הגענו לכל האתרים בארץ, כמו: כל הגליל המערבי, המזרחי, העליון והתחתון, אילת וסביבותיה, ים המלח ועוד. חלק גדול מהטיולים התנהל גם בדרכים לא סלולות. בדרך כלל היינו קבוצה של בין 10-15 קטנועים כשאני ושותפי נוסעים עם ארגזי כלים למקרה הצורך.
אני ושותפי נחמן במוסך שלנו
תמונה אחת מתוך טיולים רבים.
הבחור המרקד זה אני.
ב 1963 התחתנתי.
נולדו לי 2 ילדים. בת, אלה ובן, אסא. לצערי נשואים אלו החזיקו מעמד רק 8 שנים. כנראה שלאשתי לא היה קל לחיות איתי. לא נישאתי שוב אחרי גירושים אלו. הייתי פגוע מאוד וחששתי להיפגע שנית.
אחרי הגרושים בתי בת ה-8 התחנכה בקיבוץ "חצרים". (שלחתי אותה לחצרים כי היו לי זיכרונות טובים משנות התבַגֶרותי בקיבוץ . (ניסיתי לשלוח אותה לקבוצת שילר, אבל שם לא הייתה מסגרת לילדי חוץ). בגיל 18 חזרה אלה אלי הביתה והתגייסה לצבא. אחרי שחרורה המשיכה אלה בחיים עצמאיים. בני אסא שהיה בַגֶרושי ילד בן שנה וחצי נשאר עם אימו עד גיל תשע ואחר כך עבר לגור איתי גדל והתחנך במחיצתי.
ב-1971, כשהתגרשתי מאשתי נפרדתי גם משותפי נחמן. זה קרה כי חשבנו שלא השגנו מספיק מבחינה כלכלית. הפירוד שלי מנחמן היה ידידותי. נשארנו חברים והיינו בקשר עד יומו האחרון. נחמן נפטר בשנת 2001.
אחרי הגרושים והפירוד משותפי המליץ לי חבר טוב שלי מייק רדר (את מייק רדר הכרתי בתקופת המוסך ובמיוחד מתקופת טיולי הקטנועים ברחבי הארץ), לנסות למצוא עבודה בחברת תדיראן, לפי דעתו היו לי כישורים טובים המתאימים לניהול.
מייק צדק, התקבלתי. קיבלתי משרה בניהול עבודה ביצור מעגלים מודפסים. לניהול מחלקה ביצור מעגלים מודפסים נדרש ידע בהרבה תחומים, כגון: דפוס, ציפוי מתכות, הפעלת מכבשים, הפעלת מכונות קידוח N.C, צילום כולל פוטו מונטאז'ים ועוד. כל אחד מהמקצועות שהזכרתי הוא קריירה בפני עצמה. אכן, זה היה אתגר גדול. התחלתי באוקטובר 71 ולאחר הכשרה של חודש ימים במחלקת ההנדסה של החברה, כבר ניהלתי את המחלקה ביד רמה ובהצלחה רבה. אם סופרים אפשר להגיד שכאן מתוסף מקצוע מס' 9 לרשימה הקודמת.
15 שנה ניהלתי מחלקה זו שעם השנים גדלה מ-12 עובדי יצור למפעל של 120 עובדים. בשנת 1986 המפעל יצר שותפות עם מפעל גרמני וגם עבר לקריית מלאכי, שינויים אלה לא התאימו לי, לא הגרמנים ולא המרחק. לא רציתי להתרחק מהבית, הרי הייתי 'אבימא' (כך כינו בזמנו אבות ששמשו גם כאמהות). בשלב הזה נפרדתי מהמפעל של המעגלים המודפסים.
בין השנים 1986 – 1989 שמשתי בתדיראן כמנהל תחזוקת מבנים של "תדיראן קשר" בחולון.
בשנת 1989 כשאני בן 58 יצאתי לפנסיה מוקדמת.
פתאום הכול נמאס לי והחלטתי להקדים את הפנסיה.