פרק 3 – הנאצים כאן
תקופת חיי הנורמלית הקצרה: אבי, אימי, אחותי ואני בחופשת קיץ 1937
כבר למחרת הבחנתי שבדירה בכניסה הראשית שפונה לחזית יש דיירים חדשים והילד שלהם הולך לבוש עם מדים של הצבא הגרמני וסרט צלב הקרס על השרוול. לילדים האלה קראו: "היטלר יוּגנד" (צעירי היטלר). הוא נראה מאוד מאיים ומפחיד. אני אליו לא התקרבתי.
התחילו שמועות וסיפורים שתופסים יהודים ברחוב, מרביצים להם, מושכים בזקן ועוד מיני זוועות. לעיתים קרובות נשמעו יריות מהרחוב.
אימא אסרה עלי לצאת לרחוב ואמרה שמותר לי לשחק רק בחצר.
תוך יום יומיים התחילו כל מיני גזרות. דרשו שכל היהודים ילכו עם "מגן דוד", מין טלאי שחייבים היו לתלות על הבגד כך שיראה. נאמר והוכרז שכל יהודי שייתפס בלי "מגן דוד" יומת.
כל היהודים חייבים למסור את מכשירי הרדיו שלהם לתחנות המשטרה. מכשיר רדיו שייתפס יגרור מוות לכל המשפחה. כעבור מספר ימים גזרת הרדיו חלה על כולם כולל הנוצרים.
מרגע שמחשיך מוכרז עוצר, אסור לצאת לרחוב בשעות החשכה. כמו כן חייבים כולם בהאפלה, אסור בהחלט להדליק אורות.
אימי החליטה שאני ואחותי לא נלך לבית הספר, זה מסוכן. אחרי חודש או שניים ממילא לא הרשו לילדים יהודים ללכת לבית הספר.
המזון היה בהקצבה, כמובן עם הפליה מיוחדת ליהודים. ללכת ברחוב היה מסוכן. הייתה שיטה, שמידי פעם הגרמנים בעזרת פולנים היו מבצעים מחטפים פתאומיים, תופסים אנשים ברחוב ומעלים על משאיות, כביכול לעבודות כפייה. את פניהם אף אחד יותר לא ראה. אז הבנתי את בריחתו של אבא.
אבא לפני מנוסתו השאיר לאימי כסף ותכשיטים. אימי החביאה אותם במיכל ההדחה בשירותים, קראה לאחותי ולי ואמרה: "גם אתם צריכים לדעת על המחבוא – אם יקרה לי משהו, שיהיה לכם כסף לשעה שחורה. אבל אסור לכם לספר לאף אחד. לא לחברים גם לא לקרובי משפחה. זה הסוד שלנו!" לאמא היה קשה. המזון המוקצב לא הספיק. אימי השלימה בקניות בשוק השחור. זה היה יקר מאוד.
הכסף והזהב (המוחבא) הצטמצם לאט לאט. גם פחם ועצים להסקה ובישול קשה היה להשיג. אני ועוד ילדים רבים היינו הולכים אחרי עגלות הפחם ואוספים את קצת הפחמים שהיו נופלים בזמן ההובלה מבית לבית. הרחובות היו נקיים מנפולת של פחמים וגרוטאות מעץ. כל מה שבוער נאסף מהרחובות רגע אחרי שהונח שם.
אימי הזהירה אותי לא ללכת מכות. להתחמק, להתרחק. אני מאוד נזהרתי לא להרגיז ילדים כי עצם ידיעתם שאני יהודי שמה אותי אחרון בתור, הופליתי לרעה בכל המקרים. במיוחד נזהרתי מאוד מהחבר הכי טוב שלי, בנו של שומר הבית, שמצא לו תמיד הזדמנות להכניס לי מכה ו/או לתת צעקה "יוּדֶה" (בגרמנית יהודי).
ב-1941 אני בן 10, גורשנו עם כל היהודים מהעיר קרקוב. אימא מצאה מקום בכפר בשם "TONIE" (טוֹניֶה), שם היא שכרה עם עוד 3 משפחות בית כפרי קטן. היו שם בכפר עוד הרבה משפחות יהודיות שששכרו בתים, חדרים ודירות מהאיכרים המקומיים.
היה צפוף, היה פחות אוכל. עבורי זו הייתה הפוגה מהפחד, היו לי חברים חדשים. ילדים יהודים וגם ילדי המקום. הם לא הכו אותנו או קיללו וגם לא קראו לנו "יוּדֶה". כל היום שיחקנו, לא הייתי מודאג. לצערי, לא לאורך זמן.
אחרי כמה חודשים באוקטובר 1942 אולצנו לחזור לקרקוב, שם סגרו אותנו בגטו.