פרק 14 – ארץ ישראל

בהגיענו לחיפה עברנו בדיקת סרטיפיקטים (אישורים שנתנו ע"י האנגלים לעלייתנו הלִגַאלית לארץ).

 

הבדיקה שארכה הרבה זמן הייתה קפדנית מאוד. הבודקים היו משטרה אנגלית ואנשי הסוכנות היהודית. האנשים שעברו את הבדיקה התקבלו בחוץ ע"י תושבים שלחצו לנו את הידיים והמילה הראשונה ששמעתי אחרי ירידתי מהאונייה הייתה שלום, שלום הרבה שלום שמעתי אז באותו יום הרבה חיוכים ורצון טוב.

 

אכן זה יום שצריך לזכור. חילקו לנו שתייה ומזון, ועזרו לנו לעלות עם מיטלטלינו, חלק על אוטובוסים, וחלק על משאיות. כל רכב שהתמלא יצא מיד לדרך למחנה עתלית. כאן שוב המתנו בתור לצורכי רישום נתונים לקבלת תעודות זהות ומקום לינה.

 

השאלה הראשונה המתבקשת במעמד כזה היא "מה שמך"?  כשאמרתי ששמי רוזנברג הֶנְרִיק, השם המקורי שלי שסוף כל סוף חזרתי אליו בשוויצריה, הסתבר לי שבעיני איש הסוכנות זה לא מצא חן הנריק זה לא שם עברי. כך אחרי התדיינות קטנה בין שני אנשי הסוכנות שישבו ליד שולחן הרישום, נקבע ששמי הפרטי בארץ ישראל החל מהיום יהיה:  חיים. וכך היה. אבל גם זה השתנה במרוצת השנים.

​

מסתבר שבמרוצת חיי שמי סורס והוחלף 6 פעמים.

1 . שמי המקורי בתעודת הלידה הוא הֶנְרִיק רוזנברג.

2 . לפי דעתו של סבי מצד אבי שמי צריך היה להיות צבי רוזנברג.

3 . בבית ובבית הספר הייתי הֶנֶק רוזנברג.

4 . כשברחתי לוורשָה שמי הפיקטיבי היה הֶנְרִיק  זַסְטַבניַק.

5 . עלייתי לרכבת של קסטנר לברגן בלזן התאפשרה בזכות ילד חולה אני עליתי לרכבת כששמי הוחלף לשמו:  לָנדָאוּ מָרֶיאָן.

6 . בארץ כפי שכבר סיפרתי הוחלף שמי ל: חיים רוזנברג.

7. בזה זה לא נגמר. בשנת 1963 התחתנתי עם אישה ממוצא תימני ילידת הארץ שם משפחתי לא התאים לה מסיבות שונות לכן הסכמתי לשנות את שם משפחתי בשנת 1969 ל: חיים רשף.

​

אני חושב שאם וכאשר אסיים את סיפור קורות חיי אחתום עליו בשמי המקורי הראשון הנריק רוזנברג.

​

ועכשיו נחזור לעתלית:

נראה לי חשוב להזכיר את הטיפול שקיבלנו ב- די. די. טי. הידוע לשמצה (חומר משמיד כינים ועוד מיני שרצים). שמעתי לא פעם על עולים מעליות שונות שהגיעו לארץ אחרי קום המדינה שהתייחסו לטיפול ה – די. די. טי. כעלבון אישי. אני חושב שאנחנו קיבלנו את הדבר כהכרחי ומובן מאליו.

​

התמקמנו במחנה במבנים ארוכים עם גגות משונים עגולים בהתאם להנחיות. לחלק מהאנשים היו קרובי משפחה  ומכרים שבאו לקחת אותם. לחלק היה כסף מספיק כדי לצאת לעצמאות ולחפש את מזלם. היו בעלי מקצוע מבוקש להם נמצאו מקומות עבודה עם סידורי שינה. וכך לאט לאט מספר השוהים במחנה הלך וקטן. לאימי נמצאה עבודה במשק בית אצל משפחה בחיפה ומגורים בבית החלוצות.

​

לי ולעוד ארבעה ילדים נמצא מקום במסגרת "עליית הנוער" בקיבוץ "קבוצת שילר". היינו מאד נרגשים. לקחו אותנו במשאית גדולה עמוסה במטען בגובה רב, מעל כל זה הושיבו אותנו, 5 ילדים בני 14. שמו בידי דגל כחול לבן, ואני הייתי גאה מאוד מהכבוד שנפל בחלקי כמו כן ממבטי הקנאה של חברי. הנסיעה הייתה ארוכה אבל לנו זה לא הפריע אנחנו שרנו כל הדרך שיר אחד שידענו בעברית "הבאנו שלום עליכם".

​

כשנכנסנו בשערי הקיבוץ ועוד בדרך לאורך גדר התיל של הקבוץ השירה שלנו דעכה למראה הגדר שמניסיוננו בדרך כלל גדר לא בישרה דברים טובים. לחצר הגיעו חברי הקיבוץ לקבל את פנינו. גברים, נשים וילדים. המראה הזה הרגיע אותנו במידה רבה אבל המבטים שלנו שוטטו מסביב לראות אם זו איננה מלכודת.

​

בחדר האוכל היה שפע של לחם וריבה. אכלנו ומילאנו את הכיסים בכמה פרוסות לאחר כך. הלכנו לישון. למחרת כאשר ראו חברי הקיבוץ איך שאני עומד בחצר ומלטף את החמור נתנו לי אותו לטיפול וגם מקום לבנות עבורו אורווה.

​

זה שכנע אותי שעכשיו הכל בסדר. הרגשתי שהגעתי הביתה. השנה היא 1945 חודש ספטמבר ואני בן 14.