פרק 11 – הרכבת (רכבת קסטנר)
בערב הגענו למקום המפגש. זִיגפרִיד חיכה לנו בחוץ נתן לאימי כל מיני מסמכים ואמר לנו היכנסו ניפגש בפנים. פתאום הוא עצר אותנו, צעק, חכו! חכו! הֶנֶק איך קוראים לך? הסתכלתי עליו. לא הבנתי מה קרה לו. הוא הבין שלא הבנתי, ואמר לי, אל תשכח מרגע שאתה נכנס פנימה קוראים לך "לָנדָאוּ מָרֶיאָן" ולך (הוא אמר לאימי) קוראים "קָלסקָה שָרָה". את לא אימא שלו, כולם צריכים לחשוב שאת דודתו.
נכנסנו. בכניסה היה שולחן, ליד השולחן ישב פקיד, ביקש לראות את הניירות, חיפש ברשימות שהיו איתו, סימן ואמר לנו לכו תמצאו מקום באולם ותחכו, אנחנו נודיע מתי זזים. נכנסנו פנימה לאולם גדול. באחד הצדדים היו מדרגות שהובילו למין גלריה שהייתה חסומה. היו כבר הרבה אנשים עם מזוודות שתפסו מקומות ליד הקיר והיו כאלה שישבו במרכז האולם. לי ולאימי לא היו מזוודות רק תרמיל גב לכל אחד. אימא משכה אותי ביד לכיוון המדרגות ושם מצאנו לנו פינה לשבת. אני חושב שהמקום הזה היה אגף של בית ספר. שהינו שם יומיים. אמא הביאה כמה כריכים זה הספיק לנו בקושי.
ביום השני מאוחר בלילה, כמעט לפנות בוקר, אמרו לנו לצאת והובילו אותנו לכיוון תחנת הרכבת. היינו שם הרבה אנשים. כשכבר כולם היו בחוץ התחילה אזעקה. מיד אחר כך שמענו התפוצצויות. החזירו אותנו פנימה. אחרי אות ההרגעה המשכנו לתחנת הרכבת. בתחנת הרכבת חיכתה לנו רכבת משא. ליד כל קרון קראו בשמות ואנשים נכנסו כשקראו בשמם.
מראה קרונות המשא הפחיד והעלה הרבה ספקות. מספר אנשים לא רצו לעלות ואמרו שהם מוותרים וחוזרים הביתה. היו שם כל מיני אנשים שהרגיעו ואמרו שאין מה לחשוש. חלקנו הגדול השתכנענו למרות מספר אנשים שפרשו.
הפרידו ביני לאימי. כל אחד היה בקרון אחר. הקרון שלי היה מלא עד אפס מקום. אני הייתי קטן, נמוך, רזה, כמעט לא נראה. אף אחד, לפחות בהתחלה לא התחשב בי, נלחצתי מכל הצדדים כמעט חנקו אותי. כולם דחפו את כולם.
באחת הפינות של הקרון היה חלון קטן. כולם רצו להיות באזור הזה או קרוב לדלתות. מהר מאוד נהיה מחניק. הרכבת טרם זזה עדיין היינו בתחנה. בשלב מסוים מישהו התחיל לעשות סדר. הוא דיבר בקול סמכותי וכולם שמעו בקולו. הוא הפנה את תשומת הלב של כולם שיש כאן ילדים ונשים חלשות וביקש להתחשב בהם ואמר שהמקום ליד החלון צריך להיות של כולם. זה אומר שלמקום הזה כל אחד יגיע בתורנות, לזמן קצוב, ואחר כך יחזור למקומו הקבוע. והמקום הקבוע של כל אחד יהיה המקום בו כל אחד נמצא בו עכשיו. הוא אמר שאם יש אנשים שרוצים להיות ביחד שיסתדרו בדיבורים ולא בכוח. הרכבת התחילה לנסוע. לאט, לאט כולם הסתדרו. המצב היה שלכל אחד היה מקום לשבת וגם למזוודה על ידו. עם הזמן התברר שיש בקרון דלי לצרכים, מצאו לו מקום וגם שמיכה ששימשה כוילון.
נסענו בקרונות האלה כחודש ימים. לפעמים הרכבת עצרה. בדרך כלל במסילות צדדיות באמצע שום מקום, לפעמים ליד תחנות רכבת קטנות ובדרך כלל בלילה. היינו פותחים את הדלתות והרשו לנו לצאת לחלץ את העצמות. תמיד בעצירות אלה אימי ואני חיפשנו אחד את השני. החלפנו מידע, עזרנו אחד לשני עם אוכל אם היה. (היו כמה חיילים עם נשק הם לא היו אלימים, לא הכו אף אחד, רק שמרו על סדר ושלא נתרחק מעבר לגבולות שהם קבעו בכל מקום ומקום). לפעמים היינו עוצרים לכמה שעות והעצירות האלה נומקו שהמסילות תפוסות על ידי הצבא או שהמסילות בתיקון אחרי הפצצה.
האיש שעשה סדר אצלנו בקרון היו לו מפות והוא כל הזמן בדק את מסלול הנסיעה שלנו. היו הרבה דיבורים והרבה אי ודאות אם אומנם הגרמנים יעמדו בהבטחתם, ובסופו של דבר נגיע לצרפת לנמל שבמַרסֵי משם היינו אמורים להפליג לפלסטינה. בעצירות הללו הייתי נפגש גם עם זִיגפרִיד, גֶניָה. חָנקָה. אִיגנָץ נשאר בבודפשט, הייתה לו אפשרות להצטרף אבל החליט להישאר. מאז לא נודעו עקבותיו.
חָנקָה לא הייתה איתנו בבודפשט. היא הייתה באיזו עיירה בשם קָשָאוּ בגבול סלובקיה-הונגריה, לשם היא הגיעה עם אחותי באותה דרך שאני ואימי הגענו, רק שהן הגיעו מאוחר יותר עם קבוצה אחרת והחליטו להישאר בקָשָאוּ.
זִיגפרִיד הביא את חָנקָה במיוחד לנסיעה הזאת גם היא קיבלה לנסיעה הזו שם אחר.
אחותי נשארה בקָשָאוּ. יש שתי גרסאות לסיבת הישארותה:
1. היא לא רצתה להצטרף לנסיעה. היא רצתה להישאר עם חבר מהמחתרת הפולנית שהכירה במסלול הבריחה.
2. זִיגפרִיד אמר שמאחר והיא חיה עם גוי הוא לא מסכים לקחת אותה לארץ ישראל.
ניראה לי ששתי הגרסאות נכונות.
אחותי הלינה והחבר ולָדֶק (WLADEK), במסגרת המחתרת הפולנית, נדדו והגיעו לרומניה. הם ניצלו בסוף מלחמת העולם השנייה. ב-1945 הם היו ברומניה חזרו לפולין לקרקוב התחתנו ונולד להם בן. הם גרו אצל ההורים של ולָדֶק שהיו נוצרים אדוקים. אחותי השלימה בגרות ולמדה רפואה, ולָדֶק עסק בעבודות מזדמנות לפני שפרצה המלחמה הוא היה מתאגרף. במצב זה מצא אותם אבי בשנת 1946.
אני מקדים את המאוחר שעוד יסופר בהמשך.
נחזור לרכבת. הרוב הגדול של הנוסעים היו יהודי הונגריה. הם הביאו איתם הרבה אוכל והיו מצוידים טוב. לעומת זאת אנחנו היהודים הפליטים מפולניה ובמיוחד הילדים לא היה לנו אוכל וכרגיל תמיד היינו רעבים. הפליטים היהודים מפולניה החליטו שלכל ילד שהצליח להגיע לנסיעה ללא הורה ימונה מאמץ. וכך היה.
לפעמים העצירות היו בתחנות רכבת שלא נתנו לכולנו לרדת רק למספר אנשים מכל קרון כדי להביא מים. לפעמים כשהיינו עוצרים מכל סיבה שהיא והורשינו לרדת מהרכבת, אנו הילדים הפולנים, כדי לזכות בארוחה, היינו מקוששים עצים, מדליקים מדורות ועוזרים למשפחות ההונגריות לבשל אוכל, קפה, תה ומרק, ותמורת העזרה היינו מקבלים ארוחה. תמיד דאגנו לקחת קצת אוכל גם למאמצים וכמובן לאימי.
האיש שלקח פיקוד בקרון שלנו ועשה סדר בקרון, היה מצויד בכלי עבודה. הוא פתח חור גדול ברצפת הקרון והסווה אותו שלא יראה. זה אמור היה להיות מקום שממנו נברח אם נרגיש שאנחנו בסכנה. אני תמיד השתדלתי להיות קרוב לפתח הזה ברצפה למרות שהוא היה די רחוק ממקום מושבי הקבוע.
פעם עצרנו באיזה עיירה קרובה לווינה ל-3 ימים. שם אמרו לנו שמאחר ולכולם יש כינים מה שיכול להביא על כולנו מחלות כמו טיפוס ועוד, חייבים לגלח לכולם את שערות הראש של הנשים והגברים. ככה קרון אחרי קרון גילחו לכולם את הראש. אני זוכר שאני ועוד איזו ילדה הלכנו וחפפנו את הראשים שלנו מספר רב של פעמים ואחרי כל חפיפה בדקנו אחד לשני אם יש לנו כינים. אחרי שוידאנו שהצלחנו, ניגשנו לקצין הגרמני וברוב חוצפתנו אמרנו לו שאנחנו מסרבים לתת שיגלחו אותנו כי אין לנו כינים. הקצין צחק ואמר אם אין לא יגלחו. ואכן אחרי שבדקו אותנו ולא מצאו כינים לא גילחו אותנו. כך שאני והילדה והיו עוד כמה נשארנו עם השערות על ראשינו כשרוב נוסעי הרכבת גולחו.
על הרכבת היינו כ-1600 איש. בסופו של המסע הזה הגענו לתחנת רכבת של עיירה קטנה שליד העיר הַנובֶר (HANOVER). לעיירה קראו צל (ZELL). בתחנה אמרו לנו לרדת ולקחת את כל החפצים שלנו כי אנחנו נשהה כאן במחנה שקוראים לו ברגן-בלזן עד שיפונו ויתוקנו מסילות הברזל למרסיי.
בלב כבד וחששות לגורלנו יצאנו כולנו מהקרונות עם כל חפצינו והתחלנו ללכת לכיוון המחנה, למעט זקנים וילדים קטנים, אותם העלו על משאית והסיעו למחנה. הדרך למחנה הייתה דרך קשה להליכה מלאה מהמורות ובורות שנוצרו ממשאיות צבאיות שנסעו ושקעו שם כשהדרך הייתה בוצית.
לא פעם התרוצצה במוחי המחשבה שהיינו צריכים להשתמש בחור הזה שברצפת הקרון ולברוח כשהרכבת נסעה בתוך היערות שבגרמניה.
בסופו של דבר הסתבר שטוב שלא ברחנו.