פרק 8 – אני ילדה
אוקטובר 1943 ואני בן 12, הגיעה בּרוֹניָה לדירתה של דודה לוֹרקָה. ציפינו לה. היא באה לקחת אותי בחזרה לקרקוב לדירה שלה. אימי ואחותי הבריאו ממחלת הטיפוס, לאחר שדודתי קיבלה עזרה מרופא של המחתרת הפולנית.
בימים ההם ללא בית חולים החלמתן היה נס.
דודתי בּרוֹניָה (למודת ניסיון התפיסה שלי ע"י הפולנים) החליטה שאני אהיה ילדה. היא הביאה איתה בגדי ילדה והלבישה אותי בהן, זה כלל מטפחת ראש, עשתה לי פוני יפה, דאגה שיראו את השערות הארוכות שלי (לא הסתפרתי כמעט שנה). לקראת היציאה היא עשתה לי מין חיתול כדי שאם במקרה איזה דוד ירצה להושיב אותי על בירכיו שלא ירגיש שאני בן.
כך יצאנו רק אני ובּרוֹניָה. לוֹרקָה נשארה בדירה. מאז לא פגשתי את דודה לוֹרקָה אף פעם. למעשה היא הייתה אחת התחנות בהן ניצלו חיי.
גם דודה לורקה שרדה את השואה אבל ביקשה דרך אחותי הלינה (שגם שרדה) לא לנסות ליצור קשר איתה. אני יודע שהיא התנצרה ולא רצתה קשר עם יהודים (מלבד אחותי בזכות היותה נשואה לנוצרי פולני). כמובן שכיבדתי את רצונה ולא ניסיתי ליצור קשר מעבר למסירת ד"שים דרך אחותי.
הלכנו, אני ודודתי בּרוֹניָה לתחנת הרכבת. הרבה אנשים חיכו לרכבת. לדודה היו כרטיסים. בקושי נדחקנו לקרון. מצאנו מקום ישיבה. מסתבר שדודתי שוב צדקה. הנה הגיע איש, ביקש ממנה לשבת במקום שלי ואמר: "היא ילדה צעירה יכולה לעמוד וכשתתעייף אני אקח אותה על הברכיים". דודתי הסכימה ואמרה לי לקום.
אחרי זמן מה הלכנו לשירותים. דודתי בדקה שהחיתול חזק וטוב ולניסיון היא התיישבה על האסלה ואמרה לי להתיישב על הברכיים שלה כדי לבדוק שלא מרגישים שאני בן. היא אמרה שהיא בטוחה שבשלב מסוים האיש לא יוותר וירצה שאשב על ברכיו.
וכך היה.
חזרנו מהשירותים ומקומה של דודתי כבר היה תפוס. האיש עמד על כך שלא נעים לו, והילדה יכולה לשבת על ברכיו ולנמנם קצת. התיישבתי ועשיתי את עצמי ישנה כדי שכך לפחות לא אצטרך לדבר. הגענו לקרקוב, אמרתי תודה לאיש והלכנו.
הגענו בחשמלית לביתה של בּרוֹניָה שברחוב נוֹרבִידָה. שם ראיתי את אימי ואחותי, שנראו רע וחולות.
הסתבר לי שעוד באותו לילה אנחנו ניסע ברכבת לעיירת גבול עם סלובקיה כשאני אמשיך להיות מחופש לילדה. משם נעבור בלילות את הגבול דרך הרי הקרפטים לסלובקיה עד הגבול ההונגרי במסלול הברחה של המחתרת הפולנית, שהבריחה כך את אנשיה שהתגלו ע"י השלטונות הגרמנים וחייהם היו בסכנה.
הלכתי לשירותים. כל הדרך מוָורשָה התאפקתי כי חששתי שלא נצליח להחזיר טוב את החיתול. כשהורדתי את החיתול נבהלתי… כל הגבריות שלי נעלמה לתוך בטני. לחצתי פה לחצתי שם… זה כאב! לא סיפרתי ולא ביקשתי עזרה מאף אחד… התביישתי. לאט, לאט הצלחתי לגלות את חלצי, בעודי עושה את צרכי… תכננתי איך לתרץ לדודתי שלא אסכים שוב לחיתול.
בעצם הסתבר לי שלא כולם נוסעים. נוסעים: אימא שלי, זִיגפרִיד בעלה לשעבר של בּרוֹניָה, אישתו גֶניָה, אִיגנָץ ואני. בערב נפרדנו מאחותי ושאר האנשים שהיו שם ויצאנו אחד אחד מהדירה לכוון החשמלית. כשעלינו על החשמלית התפצלנו כדי לא לעורר חשד. אימי ואני נסענו לתחנת הרכבת ואחרינו הגיעו אִיגנָץ וגֶניָה ולבסוף זיִגפרִיד ובּרוֹניָה שליוותה אותנו.
מסיבות לא ברורות לי התוכנית שונתה ברגע האחרון. בסופו של דבר במקום לנסוע ברכבת, הגיעה משאית לקחת אותנו.