פרק 9 – בריחת הגבולות
על המשאית היו כבר אנשים. בּרוֹניָה חיבקה אותי ונתנה לי נשיקה, אחר כך לאימי, לזִיגפרִיד, גֶניָה ואִיגנָץ. עלינו על המשאית. היו שם אישה אחת, ילדה, ושלושה גברים.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את בּרוֹניָה. אישה גיבורה משכמה ומעלה מכל האנשים שהכרתי בחיי, שסיכנה את חייה וחיי בתה כדי להציל חיים של יהודים רבים. אף אחד לא יודע היכן ואיך הסתיימו חייה. אחרי המלחמה אחותי, לוֹרקָה ואבי, ניסו לברר ולחקור. גם אנשי המחתרת הפולנית לא ידעו מה קרה. יום אחד היא נעלמה. אחותי מצאה את הרופא הפולני מהמחתרת שהציל את חייה וחיי אימי, גם הוא לא יכול היה לעזור. היו שמועות שונות ומשונות. אני אספר אחת מהן. אין שום אימות או הוכחה שהסיפור הינו אמיתי.
להלן הסיפור:
יום אחד הגיעו שני שוטרים פולנים לדירתה של ברוניה שברחוב נוֹרבִידָה אחרי שבדירתה כבר לא הסתתר אף אחד. בתקופה זו היא גרה שם לבד. השוטרים אמרו לה שיש להם צו להביא אותה לחקירה לגסטפו. בּרוֹניָה אמרה להם: "תשמעו אני יודעת שזה תפקידכם אבל אני פונה אליכם כפולניה פטריוטית לבני עמי. לא לעולם יישארו כאן הגרמנים. אני אחראית על הברחת חמישה אנשי מחתרת שנמצאים סגורים במקום מסתור. המפתחות אצלי. אם לא אגיע לשם תוך שעה הם ימותו. אני מבקשת! תנו לי שעה אני מסדירה את ההברחה וחוזרת לכאן. אני לא אסדר אתכם ולא אפגע בכם. אני יודעת שאם לא אחזור יבולע לכם." בין היתר היא הזדהתה בשמה המחתרתי שכנראה היה מוכר להם.
הם השתכנעו. היא הלכה, חזרה והסגירה את עצמה בידיהם. היא נלקחה ע"י השוטרים הפולנים אל הגסטפו ומאז נעלמו עקבותיה.
במשאית שרר שקט כולם היו מתוחים. התחלנו לנסוע. נרדמתי. כשהתעוררתי אימי סימנה לי להיות בשקט ולרדת מהמשאית. למטה חיכה לנו איש שישב ליד הנהג. הוא סימן לכולם להצטופף מסביבו ואמר לנו שהוא מורה הדרך ותפקידו להבריח אותנו עכשיו דרך הגבול הפולני לסלובקיה ומשם יוביל אותנו מישהו אחר שמחכה שנגיע. הוא הזהיר אותנו שלא נדבר ושנלך אחריו בטור. הוא הסביר לנו שאנחנו צריכים להגיע למקום מסתור בסלובקיה עוד לפני שיעלה השחר וממחר נלך רק בלילות עד שנגיע לגבול ההונגרי. היה קר וירד שלג. עמדנו על דרך בין הרים כשמולנו הרי הקרפטים. המשאית בינתיים נסעה. נשארנו לבד עם מורה הדרך והתחלנו ללכת אחריו.
הייתי לבוש עדיין בבגדי ילדה. רעדתי מקור. השלג היה עמוק וכל צעד וצעד שקעתי כמעט עד הברכיים. היה לי קשה מאוד. הלכנו כולנו אחד אחרי השני. אני הייתי האחרון. לפני הלכה אימי שמידי פעם הסתכלה אחורה לראות שאני לא מפגר. אחרי זמן מה זה הפך לקשה יותר כי התחלנו לטפס על הר. הדרך הייתה בתוך יער סבוך. תוך כדי ההליכה נפלתי אין ספור פעמים, נשרטתי בכול הגוף. ההליכה הייתה קשה עבורי אחרי ששכבתי חצי שנה מאחורי ארון.
איבדתי את תחושת הזמן. פתאום ראיתי שכולם יושבים ומחכים לי ולאימי, אנחנו היינו האחרונים. ישבנו על עצים כרותים שהיו שם. האיש שהוביל אותנו אמר אתם בסלובקיה, אנחנו מחכים לאנשי המחתרת הסלובקית שיובילו אתכם למקום לינה ומנוחה שלכם עד מחר בערב ומשם תצאו בערב לכיוון הגבול ההונגרי. הוא ניגש לזִיגפרִיד לקח אותו הצידה, הם דיברו וראיתי שזִיגפרִיד כועס. אחרי חילופי דברים ביניהם, זִיגפרִיד ניגש לאימי, דיבר איתה בשקט ואז אמא הורידה מצווארה שרשרת זהב דקה שהייתה לה ומסרה לו אותה. זו הייתה שרשרת זהב עם צלב שאימי ענדה כדי לעשות רושם טוב בחשמלית וברכבת. היא שכחה להוריד אותה מצווארה כשהתחלנו ללכת. הוא ניגש גם לגניה ואִיגנָץ כל אחד מהם הושיט לו דבר מה. זִיגפרִיד העביר את השרשרת ואת יתר החפצים לאיש שלקח את הכל ושם בכיסו.
אחרי מספר דקות הגיעו שני אנשים. מורה הדרך אמר שמעכשיו הם יובילו אותנו והם גם ידאגו לאוכל שתייה ולינה. הוא גם אמר לנו שהם מדברים רק סלובקית ואנחנו צריכים להסתדר. אמר שלום, בהצלחה והלך בחזרה לכיוון ממנו באנו. האנשים מורי הדרך הסלובקים דיברו בשפה שלהם אלינו. לא הבנתי כלום. אמא אמרה לי שהם אומרים אותו דבר, שנלך בטור ובשקט.
התחלנו ללכת באותו סדר שהלכנו קודם. למרות שנחתי קצת, התעייפתי שוב מהר מאוד ובקושי נשמתי מרוב מאמץ. בהתחלה ההליכה הייתה עדיין במעלה ההר ואחרי זמן מה הלכנו במישור ללא עצים. אחר כך הייתה ירידה די תלולה ובאמצע הירידה הגענו לקבוצת בתים. כלבים נבחו. אותנו העירונים זה הפחיד. (אני פחדתי פחד מוות מכלבים. זו גם הייתה הסיבה שכשנולדו לי ילדים דאגתי שלא יפחדו מכלבים וחיות).
הסלובקים לא התרגשו, המשיכו להתקרב לבתים ונכנסו פנימה. זו הייתה רפת. היו שם כמה פרות והרבה קש. הם אמרו לנו לשכב לישון. היה חם ונעים בפנים. נשכבתי על הקש ומיד נרדמתי. אמא העירה אותי. בחוץ כבר היה אור. זה היה בצהריים. היא נתנה לי חתיכת לחם שחור וספל גדול מלא חלב. זה היה בזמן. הייתי רעב מאוד… כבר מזמן לא ראיתי או שתיתי כל כך הרבה חלב.
הייתה שם אישה שהביאה את האוכל. היא דיברה וצחקה עם אנשי המחתרת. השפה שלהם נשמעה לי מאוד מצחיקה. היו כל מיני מילים שדמו לפולנית. במיוחד נראה לי מצחיק שהיא וגם מורי הדרך השתמשו המון פעמים במילה "היי". בפולנית משתמשים בביטוי הזה כשקוראים למישהו מרחוק ולא יודעים את שמו, אבל בשיחה כשאנשים עומדים אחד ליד השני זה נשמע מגוחך. אמרתי את זה לאימי, התברר לי מאימי שמבינה קצת את השפה הסלובקית, שיש איכרים שמשתמשים ב"היי" כדי להגיד כן, למרות שיש גם מילה אחרת למילה כן. התפלאתי שהיא יודעת סלובקית. אימי ספרה לי שכשהייתה ילדה, לאבא שלה היה בית מרזח באחד הכפרים הקרובים לגבול סלובקיה. לעיתים קרובות הגיעו לבית המרזח איכרים סלובקים לשתות בירה וככה היא יודעת ומבינה קצת סלובקית.
לקראת הערב באה האישה שוב והביאה לנו עוד לחם. זִיגפרִיד עבר בין כל האנשים, אסף כסף ונתן לאישה. הוא אמר לנו לשמור את האוכל לאחר כך כשנצעד בלילה. כעבור זמן מה יצאנו לדרך כשאני סוף-סוף לבוש בגדי ילד. אימי נתנה לילדה את בגדי הילדה שלי.
כשיצאנו היה עוד אור בחוץ. תוך כדי ההליכה, לאט- לאט התחיל להחשיך ושמתי לב שההליכה קלה עלי יותר. התחלתי להתרגל. הלכנו בתוך יער סבוך. פתאום יצאנו מהיער ולפנינו היה שטח ישר לבן מואר על ידי ירח. זה היה כמו אור יום. איש המחתרת עצר אותנו והסביר לכולם שזה אגם קפוא ועלינו ללכת רק בעקבותיו ולא לנסות לעשות קיצורי דרך כי רק הוא יודע היכן הקרח עבה.
קיצור דרך מצידו של מישהו יכול לעלות לו בחייו כי הוא עלול לדרוך במקום שהקרח דק והוא יטבע. הוא גם אמר לא להתעכב כי אפשר לראות אותנו מרחוק, הוא רוצה להגיע לצד השני מהר, ולכן ביקש ללכת בקצב שלו. התחלנו להתקדם, הוא הוביל אותנו די בזהירות ולא כל כך מהר. הרבה פעמים גם היסס. ההליכה הייתה די קלה כי לא שקענו כל כך בשלג. לבסוף הגענו לצד השני ונכנסנו ליער. אחרי שנכנסנו קצת לעובי היער עצרנו לנוח. זִיגפרִיד אמר שזה הזמן לאכול את הלחם שלקחנו לדרך. במקום שתייה אכלנו שלג. זה היה מאוד מרווה.
ככה נדדנו כמה ימים. היום כשאני כותב אני מנסה להיזכר אם זה היה שבוע? שבועיים? אולי יותר… אני יכול רק להגיד שזה היה ימים רבים. בלילות הלכנו, בימים ישנו ברפתות, מחסנים ולפעמים בבתי איכרים. זכורות לי תקריות מסוימות כמו בכי של הילדה בלילות שהתחננה שיעזבו אותה. אני חושב שאנשי המחתרת אנסו אותה. דבר אחד בטוח… הם דאגו במשך כל המסע הזה שאני והילדה לא נתחבר. נראה לי שגם לאימי זה התאים.
בשלב מסוים של ההליכה קיבלתי כאבים מאוד חזקים ברגליים ובמפסעה וכבר בקושי תפקדתי. אימי עזרה לי מאוד, דחפה אותי, משכה אותי, גם ביקשה יותר מנוחות עבורי ולא פעם גם הסתבכה ונפלה בגללי. פעם כשנפלה תוך כדי זה שניסתה לעזור לי היא בכתה מרוב עצבים ועייפות וגם הכניסה לי תוך כדי זה סטירה. אני נעלבתי כי לפי דעתי לא הייתי אשם בנפילתה. לא הרשתי לה לעזור לי ואמרתי לה שאני אשאר כאן לבד. אימי התחילה לבכות ואמרה לי שאין גם לה כבר כוח לשום דבר ושמצידה גם היא מוכנה להישאר כאן, ומה שיהיה יהיה. היא חיבקה אותי נישקה אותי וביקשה סליחה. כך התפייסנו והמשכנו בדרך המפרכת, כשאנחנו עוזרים אחד לשני.
באחד הימים כשהיינו בפרברי עיר גדולה (אני לא זוכר איזו) אנשי המחתרת הסלובקית הביאו רופא עבורי לבדוק מה יש לי. הרופא בדק ובתוך שעות ספורות הביא עבורי מדרסים. מסתבר שזו הייתה הבעיה כי עם המדרסים שוב הלכתי טוב והכאבים נעלמו.
באחד הלילות כשהיינו אמורים לעבור את הגבול ההונגרי הופיעו פתאום חיילים סלובקים וקראו לנו לעצור, או שהם יורים. ברחתי מיד. תוך כדי הבריחה זרקתי את התרמיל ורצתי לתוך היער עד שהבנתי שאני לא שומע אותם יותר. עצרתי, הסתכלתי מסביבי מצאתי עץ שאפשר לטפס עליו, טיפסתי ישבתי בשקט והקשבתי. לא שמעתי כלום חוץ מדפיקות הלב שלי שאיים לפרוץ מחזי מרוב פחד ועייפות. ישבתי כך הרבה זמן לפחות שעה ואולי יותר. ואז שמעתי צעקות. לקח זמן עד שהבנתי שקוראים לי בשמי… הֶנֶק! הֶנֶק! הֶנֶק! חשבתי בטח החיילים מכריחים את זִיגפרִיד לקרוא לי כדי שיוכלו לתפוס גם אותי. כבר הייתי למוד ניסיון חיים. לא האמנתי לאף אחד. שמעתי תיאורים וסיפורים. ידעתי שאפשר באיומים להכריח אנשים להסגיר את מקורביהם כאשר מאיימים על חייהם. תמו ימי תמימותי. ואז שמעתי אותו צועק שהוא מצא את התרמיל שלי ושאני יכול לבוא החיילים לא יעשו לי כלום. הם כבר הלכו והכל בסדר, הוא גם אמר לי לענות לו כדי להיות בטוח שאני שומע. אני לא עניתי. חששתי שזה תרגיל של החיילים.
ירדתי מהעץ בשקט, התחלתי ללכת לכיוון הקולות, שמעתי גם את מורי הדרך מדברים בעצבנות. הם מיהרו. את החיילים לא שמעתי. אימי קראה לי ואמרה לי אל תפחד בוא הכול בסדר. אני לא סמכתי, עקפתי אותם עיקוף גדול, בדקתי שאומנם אין חיילים, ואז התגליתי. השמחה הייתה גדולה, הם כבר חששו שקרה לי משהו תוך כדי הבריחה. אפילו הילדה ניגשה אלי ונגעה בי בידידות. מורי הדרך טפחו לי על הגב. הרגשתי מאוד גיבור. בדיעבד סיפרה לי אימי שהשוטרים רצו כסף וזִיגפרִיד אסף אותו מכולם בשבילם. מאחר וזה לא סיפק אותם, הם לקחו שעונים או טבעת או תכשיט אחר ואז עזבו והלכו.
אימא אמרה שהיא חושבת שכל זה היה מבוים בין השוטרים לבין מורי הדרך הסלובקים. המשכנו בהליכה מהירה כי הבוקר התקרב והגבול כבר קרוב. אנשי המחתרת סיפרו ששומרי הגבול ההונגרים לא סולחים, לא מוותרים, לא לוקחים שוחד כמו שלקחו השוטרים הסלובקים, אלא מחזירים בכוח את כולם לידי הגרמנים שיש להם הסכם איתם. הגרמנים משלמים להם כסף על כל פליט שהם תופסים ומוסרים לידיהם, ואז הגרמנים מוציאים להורג במקום את כולם כולל מורי הדרך. שוב כמו אז כשעברנו את הגבול פולניה – סלובקיה.
פתאום עצרנו ליד אדם שחיכה לנו. כך ידענו שאנחנו בהונגריה. מורי הדרך והאיש החליפו לחיצות ידיים. עוד לפני שהבנו מה קורה הסלובקים הסתובבו לכיוון ממנו באנו והלכו. האיש סימן לנו בידיו ללכת אחריו. היינו באזור של שדות חקלאים מגודרים. כל כמה זמן עברנו גדרות. כעבור כשעה הגענו יחד עם הזריחה לבית כפרי חם ונעים ואני בלי לחשוב פעמיים נשכבתי בפינת החדר ונרדמתי.
כשהתעוררתי כבר היה מאוחר והתחיל להחשיך. אימי נתנה לי לחם מרוח בחמאה וכוס תה (מר). ישבתי ואכלתי. היא סיפרה לי שיותר מאוחר ניסע במשאית לעיר הבירה של הונגריה בודפשט. אכן הלכנו אחרי האיש ההונגרי ואחרי הליכה לא ארוכה עלינו על משאית שחיכתה לנו והתחלנו לנסוע. אחרי נסיעה של כשעה אולי יותר המשאית עצרה. לא זה לא היה בודפשט, האיש ההונגרי עשה לנו סימן להיות בשקט והלך. אחרי מספר דקות הוא הופיע עם עוד מישהו, הוא סימן לנו להצטופף אחורה והם העמיסו מספר ארגזים כדי שאי אפשר יהיה לראות אותנו. אחרי העמסת הארגזים המשכנו לנסוע.