פרק 5 – אצל בּרוֹניַה ברחוב נוֹרבִידַה
תוך שבוע ימים היינו בדירתה של בּרוֹניָה כ-11 איש.
רשמית, לידיעת השכנים, גרו שם רק בּרוֹניָה וחָנקָה, כשבידיהן תעודות נוצריות.
הסתתרנו שם: זִיגפרִיד בעלה לשעבר של בּרוֹניָה אבא של חָנקָה, גֶניָה אישתו, רֶנָה בת דודתי בתה של לוֹרקָה אחות אימי, שגם לה אני חייב את חיי. אִיגנָץ בעלה והילדים שלהם מַרְישַה ומַרֶק, אימא שלי, אחותי ואני. היו עוד, אני לא זוכר בדיוק.
כל זה בדירת חדר ומטבח. חייבים היינו להיות בשקט, שהשכנים לא ירגישו שיש כאן אנשים נוספים חוץ מחָנקָה ובּרוֹניָה. מידי פעם כשמישהו דפק בדלת, (בדרך כלל אלו היו שכנים) היינו עוברים בשקט בשקט לשירותים ומצטופפים שם לחוצים אחד אל השני.
המעשה לא היה פשוט היות שהשירותים היו בדיוק מול דלת הכניסה. להתגלות משמעו מוות לכולנו. לכולם היה ברור שלא מדברים וכשמוכרחים, אז רק בלחש, בלחש.
עם הזמן הסתדרנו בסימני ידיים. כמובן היו סידורי שינה מיוחדים: מזרונים, שמיכות וכו'. בבוקר היינו צריכים לסדר את הכל כך שיראה כמו ארגזים מכוסים בבדים. את המלאכה הזו עשינו יומיום בקפדנות.
בעיה נוספת הייתה מצרכים – אוכל! הבעיה התחלקה לשתיים:
1. את המזון אפשר היה לקנות רק לפי תלושי מזון שהיו רק לשני אנשים ואנחנו היינו 11. היה כמובן גם שוק שחור. בשוק השחור זה היה יקר מאוד, לכן רוב הזמן היינו רעבים.
2. להביא בסלים מזון ל-11 איש זה מחשיד וגם על זה היה צריך להתגבר.
הייתה עוד בעיה: מים.
לא היו בדירה מים, היו ברזים אבל מים לא זרמו בהם. הבית היה חדש וכשפרצה המלחמה לא הספיקו לסיים את האינסטלציה. הייתה באר בחוץ כך שבּרוֹניָה וחָנקָה סחבו מים מהבאר ושוב זה היה חייב להיעשות בזהירות כדי שהשכנים לא ירימו גבה "כמה מים צורכות שתי נשים?". המים נדרשו לשתייה, בישול, רחיצה וכמובן להדחת השירותים.
השתמשנו במים במשורה. החיים היו קשים. משעמם, תמיד רעבים, אפילו לריב היה אסור פן נתגלה. במשך היום בּרוֹניָה לא הייתה בבית, היא הייתה עסוקה במחתרת הפולנית.
יום אחד אימי חלתה במחלת הטיפוס (כנראה נדבקה במחלה כשבילתה את הלילה באשפה) וכעבור כמה ימים אחותי נדבקה.
(באותם השנים זו הייתה מחלה קטלנית ומידבקת). בּרוֹניָה חששה שאני עלול להידבק. לכן יצרה קשר עם האחות שלה ושל אימי בוָורשָה, "לוֹרקָה", שגם היא הייתה על ניירות נוצריים. בּרוֹניָה ולוֹרקָה החליטו שאני אעבור ללוֹרקָה ואשאר אצלה עד יעבור הזעם (טיפוס). זה לא היה פשוט. היות ולוֹרקָה גרה בחדר שכור בתוך דירה, היא נאלצה למצוא עבורי מקום אצל משפחה. שם בחדר מגורים עם בני המשפחה תהיה לי מיטה.
סיפור הכיסוי היה: שאימי מאושפזת בבית חולים ולי אין היכן להיות. לא רציתי לנסוע אבל הבנתי שאין ברירה. סמכתי רק על דודה בּרוֹניָה. היא הייתה עבורי סמל של חוכמה ואומץ. היא נהגה לשוחח איתי, לימדה אותי לקרוא ולכתוב, הביאה לי ספרים ותמיד מצאה זמן עבורי למרות עיסוקיה הרבים והמסוכנים. הסבירה לי דברים רבים. (היו אירועים במשך שנות חיי שהייתי שואל את עצמי מה דודה בּרוֹניָה הייתה אומרת לי לעשות, לו יכולתי לבקש את עצתה. אני נהגתי רוב חיי בהתאם לחינוך שהיא נתנה לי בפרק חיי הקצר שהייתי במחיצתה. בין האימרות שלה הייתה אִימרַה שאמרה "אין לא יכול", תמחק את זה מהמילון שלך. אם צריך, אז אתה יכול. כך נהגתי. וזה הוכיח את עצמו במהלך חיי.)
מאחר והמשפחה בוָורשָה שם אתגורר היא נוצרית, בּרוֹניָה לימדה אותי תפילות נוצריות שאומרים לפני השינה, להצטלב וגם את מנהגי הכנסייה השונים.
ביום הנסיעה יצאתי מהבית, כמובן אחרי שדודתי וידאה שאין שכנים בסביבה. דקות מספר אחר כך הצטרפה אלי דודתי ברחוב.
יצאנו מוקדם כדי לתרגל הלכה למעשה את מה שלמדנו בבית. הלכנו לכנסייה ושם היא בחנה אותי שלא אעשה שטויות. הצטלבתי כשאני עובר ע"י הכנסייה, וכמובן בכניסה לכנסייה, הצטלבתי עם המים הקדושים, כרעתי ברך בפנים הכנסייה. היו גם תפילות שאמרתי בעל פה. האמת, היום אני לא בטוח שאני זוכר את הכל. אז הייתי בסדר. משם הלכנו לתחנת הרכבת.