פרק 13 – שוויצריה
בדצמבר 1944 הגענו ל-"סיינט גלן" עיר גבול בין גרמניה לשוויצריה.
אחרי הליכה של כחצי שעה הגענו למלון, שם חילקו לנו אוכל. היה הרבה אוכל: עוף, תפוחי אדמה, לחם לבן, סרדינים, מרק ועוד מיני מאכלים שלא ראינו חודשים ארוכים. הזהירו אותנו לא לאכול הרבה וגם הסבירו שאחרי תקופה ארוכה שהיינו על סף הרעב אסור להעמיס על הגוף כמויות אוכל גדולות, צריך להרגיל את הגוף לאט לאט. לא כולם התייחסו, ורבים מהם סבלו מכאבי בטן והקאות משך כמה ימים.
למחרת עלינו לרכבת ונסענו לעיר מוֹנטרֶיי משם עלינו על רכבת הרים שהביאה אותנו לעיירה קטנה בשם "CAUX" "קוֹ" שבפסגת ההר שמעל העיר מוֹנטרֶיי. הועמד לרשותנו מלון גדול "אֶספלַנַדַה הוטל" כולנו קיבלנו חדרים ומיטה נורמלית לכל אדם. אכלנו בחדר האוכל של המלון. למעשה כל המלון היה לרשותנו, כולל הטיפול בו: ניקיון, מטבח וכו'.
בבית המלון הוחזר לי שמי האמיתי הנריק רוזנברג, במקום לָנדָאוּ מָרֶיאָן. לָנדָאוּ מָרֶיאָן הוא ילד שמעולם לא ראיתי. זה ילד ששילמו כסף רב עבורו שיוכל לעלות לרכבת של קסטנר. הילד אושפז בבית חולים בבודפשט. אני מילאתי את מקומו. כך הגעתי למחנה ריכוז ברגן-בלזן. ברגן-בלזן עבורי ועבור עוד 1600 יהודים היה מחנה מעבר לנסיעתנו לפלסטינה.
אף פעם לא התעכבתי ממש ושאלתי את עצמי: מה קרה לילד שתפסתי את מקומו. האם הוא חי? אולי נשלח מבית החולים והושמד כמו רבים אחרים. אולי הוא ניצול כמוני ושרד את המלחמה. ומה היה קורה לי, לו מריאן לא חלה. ולמה עד היום הזה הייתי אדיש ולא ניסיתי לברר. מה זה אומר עלי? לא עניין אותי? כי מה? פחדתי מהאמת? כי לוּ ידעתי אותה לא הייתי יודע מה לעשות אתה? אז פטרתי את זה בזה שמשך שנים סגרתי את דלתות העבר מאחורי ולא העזתי להציץ. כמובן אני יכול להקשות על עצמי ולשאול: טוב, אז עכשיו כשאתה מציץ מה תעשה עכשיו?
זה לא נראה פשוט לחפש ולמצוא ילד שלא הכרתי מלפני 60 שנה. היום קשיש בן כ-73.
ונניח שמצאתי, מה אעשה במציאה זו? הרי לא מרצונו וטוב ליבו תפסתי את מקומו.
כעבור זמן מה הנערים והילדים הועברו למקום אחר. לעיירת קיט קטנה וריקה מתיירים (בגין המלחמה), "WEGGIS" "וֶגִיס" שעל שפת אגם "VIERWALDSTATERSEE".
גם כאן הועמד לרשותנו בית מלון/הארחה. כאן התחילו להכין אותנו לעליה לארץ ישראל. לימדו אותנו עברית, לדבר, לשיר, סיפרו לנו על הארץ. המורים והמדריכים היו יהודים שוויצרים מזוהים מפלגתית עם תנועת "גורדוניה". לנו הילדים זו הייתה תקופה של כיופים טיולים ושייט על האגם. הורשינו גם מידי פעם לנסוע לבקר את המבוגרים שנשארו באספלנדה הוטל. גם טיילנו קצת ברחבי שוויצריה מלווים על ידי מבוגרים. טיילנו וטיפסנו על הרים.
אני זוכר פעם שביום שטוף שמש וחם אני ועוד כמה ילדים עזבנו בבוקר את המוסד והתחלנו לטפס על ההר שלרגליו גרנו והחלטנו שאנחנו מטפסים עד הפסגה שלו. אכן אחרי טיפוס של כמה שעות הצלחנו. בדרך למעלה כיבדו אותנו רועי צאן בבקתה קטנה בלחם וחלב, הם ידעו מי אנחנו ומהיכן אנו. היה מרגש ומרתק להרגיש ולראות את השינויים במזג האוויר בכל שלבי העלייה.
כשהתחלנו לטפס יצאנו בקיץ שטוף שמש כשהגענו לפסגה היינו בשלג די עמוק והיה קר. בגלל הקור לא התעכבנו כי בגדינו היו קיציים. פנינו בדרכנו חזרה שהתקצרה כי בחוסר זהירות וחוסר ידע וניסיון עלינו על ערמת עלים, לא הבנו מה קורה ופתאום החלקנו וגלשנו במהירות מסחררת ונפלנו כולנו מצוק גבוה אחד ליד השני על ערמת עלים. אף אחד מאתנו לא נפגע, אבל נבהלנו מאוד והבנו שהיה לנו מזל גדול. את הצוק שנפלנו ממנו חייבים היינו לעקוף בדרכנו למעלה, עכשיו בדרכנו למטה שלא בכוונה קיצרנו את הדרך מאוד. כשחזרנו הסתבר לנו שנערכו חיפושים אחרינו. והוענשנו בריתוק והליכה מוקדמת לישון. לא כל כך הצטערנו היה כיף והיה שווה.
בשלב מסוים מסיבות לא ברורות לי הועברנו חלקנו (בלי קשר להרפתקת הטיפוס) לעיר אחרת: "BEX-LES-BAENS", למלון "VILLA DES BAINS".
שיגרת חיינו בתוך המוסד לא השתנתה עקב ההעברה. המקום הזה היה בעבר כנראה בית מרגוע בעיירה קטנה ושקטה. זה כבר לא היה מקום עם נוף הררי גם לא על שפת האגם. לעומת זאת יכולנו לטייל בעיירה להבדיל מווגיס שהיה מלון מבודד רחק מכל ישוב. שם ראינו והתפעלנו מזה שבקיוסקים שמוכרים עיתונים לא השגיח אף אחד. הייתה מונחת על הרצפה צלחת גדולה עם כסף אנשים באו לקחו עיתון ושמו את הכסף בצלחת ולקחו עודף אם הגיע. אהבנו להסתובב בחוסר מעשה בעיירה גם אהבנו את המנהג שאנשים שעברו זה על פניו של זה ברכו אחד את השני ב- "בונג'ור" וסוגי ברכה שונים למרות שלא הכירו זה את זה.
יום אחד הודיעו לנו שאנחנו ניסע לאוגנדה היות שאי אפשר להעלות אותנו לארץ ישראל כי הבריטים מתנגדים. אנו הילדים החלטנו, אינני זוכר בהשראתו של מי, להביע את אי הסכמתנו בשביתה. השביתה התבטאה בזה שנשארנו כולנו עירומים במיטות כשהפיג'מות זרוקות בהפגנה על הרצפה. אמרנו שלא נקום ונשאר במיטות עירומים ורעבים עד אשר ישנו את ההחלטה. הכרזנו שלא מסכימים לעבור לאוגנדה ואנו רוצים להישאר בשוויצריה עד אשר הבריטים יחלקו לכולנו "סרטיפיקטים". (כך קראו אז לאישורי העלייה לארץ ישראל). השביתה הועילה הובטח לנו שלא נשלח לאוגנדה.
מאי 1945. נגמרה מלחמת העולם השנייה, חגגנו את סיום המלחמה בשירה וריקודים, וגם הרבה דמעות בעיניים.
אוגוסט 1945. קיבלנו כולנו, כל נוסעי הרכבת של קסטנר סרטיפיקטים לעליה לארץ ישראל.
באוגוסט נפגשנו כולנו במוֹנטרֶיי שם עלינו על רכבת שהביאה אותנו לעיר הנמל "בַרי" שבאיטליה. הנסיעה הייתה עם הרבה תחנות ועיקובים מאחר והמסילות היו עמוסות ברכבות של חיילים מכל האומות האפשריות: בריטים, אמריקאים, איטלקים ועוד חיילים מלאומים שונים שאז לא ידעתי להבדיל ביניהם. שמענו בדרכנו בליל של שפות. ראינו הרבה מכלאות של שבויים גרמנים.
עבורנו זה היה מראה מרנין. וגם רכבות מלאות שבויים גרמנים. באחד התחנות עמדה קבוצת שבויים גרמנים בהשגחת שוטרים צבאיים בריטים, אני צוציק בן 14 במשקל של 25 קילו שלפתי את הפגיון שלי סכין צופים שוויצרית עם מסור רצחני שקניתי לי ב- BEXלפני נסיעתי, מחסכונות שחסכתי מדמי כיס שקיבלתי מאמא. התנפלתי על שבוי מלחמה גרמני ודקרתי אותו כנקמה על כל סבלותיי.
השוטרים הבריטים הפרידו אותי מהשבוי סתרו לי צעקו וצחקו ושלחו אותי לרכבת בחזרה. הרגשתי גיבור. בברי המתינה לנו אוניה גדולה. עלינו על האונייה כל אחד תפס לעצמו מקום והפלגנו לארץ ישראל.
לאוניה שהביאה אותנו לארץ קראו "וויל דאור" או "וילגו רודו" ניסיתי לברר עם מספר אנשים שאיתם הגעתי לארץ, אף אחד לא זוכר בדיוק.
האונייה, לפי המושגים שלי אז, הייתה גדולה. אבל קטנה מכדי להכיל את כל הקבוצה שלנו שמנתה 1500+ נפשות, נשים, גברים וילדים. הדוחק היה הגדול. מזון ושתייה במשורה. לעומת זאת התקווה שזה סוף דרך התלאות שלנו, חיזקה אותנו מאוד.
מחלת הים בשיט הזה לארץ ישראל שלטה כמעט בכולם כולל אותי. ביום הרביעי או החמישי לשייט ראינו את הכרמל ואת נמל חיפה. כולנו פרצנו בשירה בעברית: הבאנו שלום עליכם, הבאנו שלום עליכם…… החזה שלנו התפקע מרוב אושר ושמחה וכמובן תקווה.
כאן אני חושב שאני צריך וגם חשוב לי להזכיר שאימי הייתה שם בשבילי לכל אורך הדרך. החל מכניסת הנאצים לפולין דרך הגטו, דרך המסתור אצל דודתי בּרוֹניָה. דרך בריחת הגבולות לבודפשט. דרך הנסיעה ברכבות המשא למחנה ברגן-בלזן ושחרורנו לשוויצריה עד שהגענו הלום. היא נחלצה לעזרתי כל חייה ככול שיכלה. אימי חיה כאן בארץ ונפטרה בשיבה טובה ב-1979. יהיה זכרה ברוך.
שוויצריה. מלחמת עולם השנייה עדיין בעיצומה. אני בשדה פרחים ועם אימי.