פרק 15 – קבוצת שילר
סטפק לא נשאר איתנו הוא מצא את אביו בגרמניה ונסע אליו.
עכשיו השמות שעברתו לנו בעתלית:
יוזק- יוסף, אולק- אשר, גנק- אליהו, הֶנֶק- חיים (חיים זה אני).
בקבוצת שילר הייתי 4 שנים עד שנת 1949. אלו היו שנים טובות. צורפנו לחברת ילדים מעורבת של ילדי הקיבוץ ועוד ילדים שהגיעו לקיבוץ גם במסגרת עליית הנוער. בהתחלה שוכנו בחדר אחד ביחד. עם הזמן במסגרת כל מיני שינויים התמזגנו בחברה.
להוציא לימודים, כל הילדים הלכו לבית ספר אזורי, שהיה בקיבוץ גבעת ברנר. לנו יצרו מסגרת לימודים של כיתה מיוחדת היות ולא ידענו עברית, והיינו ילדים בני 14 בלי שום השכלה יסודית כי אף פעם לא למדנו בשום בית ספר ובשום מסגרת.
הייתה לנו מורה לעברית, רבקה. ספר ללימוד השפה היה התנ"ך. לאט, לאט הורחבו נושאי הלימוד למתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה וידיעת הארץ. בהתחלה רק למדנו. אבל אחרי כמה זמן למדנו וגם עבדנו בענפי משק שונים. ככל שהתבגרנו עבדנו יותר ולמדנו פחות. אהבתי לעבוד. הייתי אחראי ורציני בעבודה.
מבנה גופי היה צנום הייתי נער רזה וקטן. לכן תמיד ניסיתי להראות שאני לא נופל ביכולת הפיזית שלי מאחרים. זה עלה לי במאמץ לא קטן. השתתפתי בכל הגיוסים שהיו בשבתות וחגים כגון: קטיף תפוזים, איסוף תפוחי אדמה, קטיף בננות, וכמובן תורנויות בחדר האוכל. אחרי תקופה מסוימת בהשגחה של חבר משק הוטלה עלי האחריות על גן הבית. גן הבית זה: גן ירקות לצרכי הבית.
קיבלתי חלקת אדמה גדולה וספרים על גידול ירקות. קראתי, למדתי ויישמתי הלכה למעשה. במסגרת האחריות הזאת גידלתי את כל מגוון הירקות הקיים. בין היתר יזמתי הקמת חלקה גדולה של תות שדה שלהפתעת כולם הצליחה. זו הייתה אחריות גדולה וגם כבוד לא קטן. הרגשתי בוגר ואחראי.
בנוסף לזאת נשלחתי לקורס מדריכי ילדים של כיתות א', ב', ג', ד'. תפקידי היה להעסיק את הילדים בשעות הפנאי. כל זה כמובן לא היה ע"ח העבודה. הייתי גם מאוד פעיל בהעלאת מחזות שונים כמו "החייל האמיץ שוויק" ועוד מחזות ומערכונים שונים. בענייני תיאטרון עסקנו במיוחד אריאנה הפנר (לעתיד משוררת) ואנוכי.
יש עוד שני דברים שאני גאה בהם מתקופת חיי בקבוצת שילר:
1. החורשה שאני יחד עם חבר קיבוץ "סֶוֶר" (האיש עם האף הכי ארוך שהכרתי בחיי, שתמיד עזר לי מאוד בכל תחום), שתלנו ב-1947 על הגבעה סמוך לבית התרבות. כשהייתי בביקור בקבוצת שילר בשנת 1990 ראיתי שהחורשה הפכה ליער. נעים לזכור שאני השתתפתי בנטיעתה.
2. אני גם השתתפתי בבניית בריכת השחייה הראשונה כשבמהלך בנייתה נפצעתי קשה ברגל. שכבתי כמעט חודש כששוק רגלי הימנית תפוס בהרבה סיכות מתכת. אני זוכר שנפער חור גדול ברגלי כתוצאה מהפציעה. אני החזקתי ולחצתי את מקום הפציעה ביד אחת ובשנייה החזקתי את כנף טרקטור הגלגלים עליו הושיבו אותי וחבר קיבוץ הביא אותי למגן דוד שברחובות. לא היה אז כלי תחבורה אחר בקיבוץ הייתה משאית אבל כשזה קרה היא הייתה בחוץ. כמובן היה סוס ועגלה אבל זה נראה אז ככלי תחבורה איטי מדי למקרה שלי. עד היום הצלקת קיימת על רגלי לזכר הימים ההם. היו לי עוד פציעות כמו עקיצות עקרב, פציעות מגדרות טייל כשניסיתי לקצר דרכים.
עם אימי שבחיפה התכתבתי. שפת ההתכתבות הייתה פולנית. אימי למדה עברית ובעצם משך כל חייה ניסתה ללמוד את השפה, השקיעה בזה הרבה שעות לימוד, היה לה קשה מאוד ובסופו של דבר היא הסתדרה בדיבור, אבל לכתיבה וקריאה זה לא הגיעה אף פעם.
נסעתי הרבה פעמים לחיפה לבית החלוצות לבקר אותה. בימים ההם הנסיעה מהקיבוץ לחיפה הייתה כרוכה במאמץ לא קטן. מסתבר שלמרות שהייתי מקובל מאוד בקיבוץ ומלא ביטחון עצמי, בחוץ חששתי והרגשתי לא נוח ומפוחד. מהתחנה המרכזית בחיפה שהייתה בעיר התחתית הייתי עובר דרך שכונה ערבית לבית החלוצות בו התגוררה אימי שהיה בעיר העילית. שם תמיד תקפו אותי ילדים ערבים עם מקלות ואבנים, כשהמבוגרים בפתחי בתים הביטו ולא התערבו
לטוב או לרע. זה היה מוכר לי. אף פעם לא סיפרתי על הרפתקאות הלא נעימות האלה לאף אחד. התביישתי. התביישתי כי אני במסגרת "ההגנה" התאמנתי בקרב פנים לפנים - קפא"פ (סוג של תורת לחימה עם מקלות) גם הייתי בוגר קרבות סכינים. למדתי גם להשתמש בנשק חם כמו תת מקלע, רובה, אקדח אפילו מרגמה 2 אינץ'. אבל כשעמדתי לבד מול הילדים הערבים בשכונתם חזרתי להיות ילד חסר אונים, מפוחד, חלש ועלוב.
יום אחד קיבלתי מכתב מאימי עם בשורה שאבי חי. בשנת 1946, שבע שנים של חוסר ודאות אם אבי חי או מת.
ב1939 מספר חודשים אחרי שאבא ברח מקרקוב, היו שמועות מאנשים שניסו ולא הצליחו לצלוח את הנהר "וִיסלָה" שאבי ניסחף וטבע.
מסתבר שבמסלול בריחתו נתפס אבי ע"י הצבא הרוסי ונשלח לסיביר. שם הועסק בעבודות מסגרות, חשמלאות, ועוד. עם השנים הפך לחשמלאי ותפאורן בתיאטרון רוסי שפעל בימים ההם בסיביר. לא הייתה לו כל אפשרות ליצור קשר אתנו.
כאשר הסתיימה המלחמה אבי חזר לפולין, הביתה. כשהגיע לקרקוב מצא את אחותי הלינה נשואה ואמא לתינוק, גרה עם הורי בעלה "ולָדֶק" (ולָדֶק היה נוצרי והוריו היו נוצרים אדוקים). אותו הכירה במסלול הבריחה שלה להונגריה. לא היה לה מושג מה איתי ועם אימי.
לאימי הייתה אחות "סָבִּינַה" בלונדון. כשנגמרה המלחמה דודתי לוֹרקָה, שניצלה ונשארה לגור בווָרשה, כתבה מכתב לסָבִּינַה שבלונדון. גם אימי כתבה מכתב לסָבִּינַה כשהגענו לשוויצריה ב-1944. כך נודע לסָבִּינַה שאני ואימי ניצלנו. מאז סָבִּינַה ואימי היו בקשר מכתבים רצוף. אבל לעומת זאת המכתב של לוֹרקָה שנכתב רק ביוני 1945 כבר לא מצא את סָבִּינַה בלונדון, כי היא עברה בינתיים לגור בבוליביה.
המכתב של לוֹרקָה נדד כשנה אחרי סָבִּינַה עד שמצא אותה בבוליביה, כך שרק כשנה אחרי המלחמה הגיע המכתב של סָבִּינַה לפולין שמבשר להם שאני ואימי חיים בפלסטינה. אבי לא הצטרף אלינו מיד. הוא נשאר בקרקוב כדי להשלים 2 משימות שהוא קבע לעצמו. 1. לעבוד ולחסוך סכום כסף לא קטן כדי להחזיר לדודה לוֹרקָה, הכסף שבין היתר בזכותו נשארתי בחיים. 2. ללמד את גיסי את מקצוע הצורפות. לגיסי לא היה מקצוע. אבי רצה שגיסי יוכל לפרנס את אחותי בכבוד. אחרי שהחזיר את החוב ללוֹרקָה, ולימד את גיסי את המקצוע, הוא גם הקים עבורו בית מלאכה לצורפות. כל המשימות האלה לקחו לו שנתיים. בשנתיים האלה אבי ואימי התכתבו. אבי ניסה גם להתכתב איתי אבל זה לא הלך. למרות שאני קראתי ועד היום קורא ספרים בפולנית לא הייתי מסוגל לקרוא כתב יד של אף אחד להוציא מהכלל הזה את כתב ידה של אימי.
בשנת 1948 אבי הצטרף אלינו כאן בארץ ישראל.
כשאבי הגיע לארץ הוא בא עם אימי לראות אותי בקבוצת שילר. הסתבר לי שבזמן הקצר הזה כמעט ושכחתי לדבר פולנית ודי התקשיתי בשיחתי הראשונה הזו. אבי ניסה לשכנע אותי לבוא לגור איתם בתל אביב לשם הם החליטו לעבור. אני הייתי אז מלא אידיאלים ואמרתי לאבי שייעודי זה לחיות בקיבוץ ושכאן אחיה, אתחתן, אגדל ילדים, ושאני לא רואה את עצמי חי מחוץ למסגרת הזו. הורי עברו לתל אביב שכרו חדר והתחילו מחדש את חייהם המשותפים. אני המשכתי את חיי בקיבוץ.
את מלחמת העצמאות בשנת 1948 עברתי בקבוצת שילר, הייתי בן 17.
תמונת אחותי הייתה נתונה במסגרת מתכת מוזהבת. משך שנים רבות תמונה זו לוותה אותי כשהיא תלויה או עומדת ליד מיטתי. אהבתי להשוויץ באחותי היפה. את התמונות האלה נתן לי אבי כשבא לבקר אותי בפעם הראשונה בקבוצת שילר.
המשכתי את חיי בקבוצת שילר עד שיום אחד התחוור לי שהאנשים והחברים שהחדירו בי את האמונה והאידיאלים, הם עצמם אינם נוהגים ואינם נצמדים לחוקים שבהשראתם אני קיימתי אותם באדיקות וגם האמנתי בהם אמונה שלמה.
יום אחד כאשר חזרתי מביקור אצל הורי בתל אביב הבחנתי בחבר מחברת הילדים, יליד הקיבוץ, אחד הדוברים הראשיים של חברת הילדים באסיפות שלנו, כשהוא קונה לעצמו גזוז בקיוסק. אבי תמיד נתן לי כמה גרושים לדרך חזרה עם הכוונה שאקנה לי שתייה בדרך. אבל אני ברוב אדיקותי לא השתמשתי בכסף אלה מסרתי אותו לקופה בקיבוץ כפי שהיה נהוג.
כשראיתי את אותו הילד קונה לעצמו גזוז הרגשתי טיפש, תמים, מרומה ומאוכזב.
באפריל 1949 עזבתי את הקיבוץ והתגייסתי לצה"ל. במבט לאחור יתכן שאני נצמדתי לחוקים ולאידיאלים שהחברה כבר אז התחילה להרפות מהם ולהחמיר פחות בענייני שיתוף וקולקטיב. לי היה קשה להרפות מכך. יתכן שהראייה שלי אז הייתה מעט מסולפת.
תקופת חיי בקבוצת שילר חרוטה בזיכרוני כתקופת חיים יפה מאוד וערכית מאוד היא תמיד זכורה אצלי לטובה. למרות האירוע האחרון.
