פרק 6 – ורשה
באפריל 1943 בּרוֹניָה נסעה איתי ברכבת לוָורשָה. נסיעה מקרקוב לוָורשָה אז ארכה הרבה זמן, שעות. הרכבת הייתה מלאה ודחוסה. כל הדרך אנשים מתוך שעמום ניסו לדבר איתי… מהיכן? לאן? מה עם בית ספר? איך קוראים לך? כל השאלות והחיכוך עם האנשים הפחידו אותי ואת דודתי מאוד. דודה בּרוֹניָה דאגה שנהיה בתנועה כל הזמן ואז היינו נכנסים לשירותים ויושבים שם. אף פעם לא חזרנו לאותו מקום בקרון בו כבר היינו. עברנו מקרון לקרון.
בתחנה חיכתה לי דודה לוֹרקָה. איך שירדתי מהרכבת, ילד צנום בן +11 כשבידי האחת מזוודה ובשנייה מין תיק גדול, ניגשו אלי 2 גברים, תפסו אותי משני הצדדים, אמרו שהם שוטרים ואני נראה להם יהודון. ראיתי שדודה לוֹרקָה רואה את מה שקורה. תיארתי לי שדודה בּרוֹניָה גם רואה הכל, היא הייתה מאחורי. אני לא פניתי אליהן ידעתי שאסור לי להסגיר אותן. על מצבים כאלה ודומים, הרבה דיברנו וגם שיננו.
הם החזיקו אותי חזק ושאלו עם מי באת? לא עניתי. הם שאלו בקול רם: "של מי הילד הזה"? אנשים הסתכלו, הניעו בכתפיהם, אף אחד לא הגיב, גם לא הדודות שלי. כשהם ראו שאף אחד לא מתנדב, הם הוליכו אותי לבית לא רחוק משם. עלינו לקומה ראשונה ושם בדירה שנראתה כמו משרד, אבל לא כמו משטרה שחררו אותי מאחיזתם החזקה, וסיפרו לשני גברים נוספים שהיו שם שהם חושבים שתפסו יהודון ותיכף יבדקו זאת. סיפרתי להם את סיפור הכיסוי. כמו כן אמרתי להם שעכשיו אני לא יודע איך למצוא את דודתי, שבטח מחפשת אותי בתחנה. הצלחתי להסתיר את הפחד שלי וגם לנזוף בהם.
אחד מהגברים ניגש אלי ואמר לי: נו, תוציא את "הציפור" שלך מהמכנסיים ונראה אם אתה יהודי או לא. אני נבהלתי. ידעתי שזה הסוף ועכשיו הם יהרגו אותי. התחלתי לבכות ואמרתי שאני מתבייש, אני אף פעם לא הראיתי לאף אחד. אני באמת התביישתי, גם פחדתי. אני לא יודע איזה מהרגשות היה חזק יותר; הפחד או הבושה?
לפני שהבנתי מה אני עושה, רצתי וקפצתי מחלון המשרד שהיה פתוח. אין לי הסבר איך נחתתי מגובה של קומה אחת. כל זה היה כמו בחלום. רצתי באיזה סמטא שהייתה מלאה בחנויות ודוכני מכירה כמו בשוק. הרבה זמן הסתובבתי שם מבלי לדעת מה אעשה בעיר שאינני מכיר אותה ולא איש בה, חוץ מדודתי, היחידה אותה אני זוכר במעורפל מהימים שלפני המלחמה, כשאימי הייתה לוקחת אותי לבקר אותה בחנות הכובעים שלה שברחוב "FLORJANSKA" פלוֹריַנְסקַה.
לבסוף, הגעתי למסקנה שהדרך הטובה ביתר עבורי תהיה למצוא את תחנת הרכבת ולחזור לקרקוב. כמובן לקחתי בחשבון ששם מסתובבים הפולנים שתפסו אותי ויתכן שהם עדיין מחפשים אותי שם. עלי להיזהר!!
התחלתי ללכת לפי זכרוני לכיוון המשוער של התחנה, כשאני בוחן את הסביבה ותוהה אם זו הדרך. פחדתי לשאול. הלכתי והשתדלתי לא להראות מבוהל או אבוד, כדי לא לעורר תשומת לב.
והנה דודה לוֹרקָה אוחזת בידי, ואיש אחד נמצא על ידה. היא מוציאה מהארנק שלה כסף ושואלת אותי היכן שרשרת הזהב התפורה במעיל שלי. הראיתי לה את הצווארון. היא משכה אותי לחדר המדרגות של אחד הבתים, שלפה מהתיק שלה מספריים ענקיות (היא הייתה כובענית – מספריים עבורה זה כלי עבודה), פרמה את הצווארון, הוציאה את השרשרת ונתנה בתוספת של צרור כסף שהוציאה מארנקה לאיש שכל הזמן היה צמוד אלינו. הוא הגיש לדודתי את המזוודה והחבילה שהבאתי איתי מקרקוב. הסתובב והלך בלי להסתכל עלינו שנית. דודה לוֹרקָה לקחה את המזוודה ביד אחת ואת ידי ביד השנייה והתחלנו ללכת.
(אבי שהגיע לארץ ב-1948, סיפר לי, שלאחר ששמע את הסיפור מדודה לוֹרקָה, הוא החזיר לה את מלוא הסכום ששילמה עבור חירותי בזמנו, למרות סירובה לקבל את הכסף. זה היה חלק מהסיבה שהוא התעכב להגיע לארץ כי הוא נשאר בפולין כדי להשיג את הסכום שלא היה קטן).
הלכנו מהר. אני מבוהל ומבולבל מהאירועים. לא הבנתי "איך דודתי מצאה אותי, לאן נעלמה דודה בּרוֹניָה, איך דודה לוֹרקָה הכירה את האיש, ומי הוא היה?"
הדודה שאלה אותי אם אני רעב. מבלי לחכות לתשובה נכנסנו לאיזה גן התיישבנו על ספסל, היא הוציאה מהתיק שלה חתיכת לחם ובצעה אותו לשניים. ישבנו ואכלנו בלי להוציא מילה. זה לא לקח הרבה זמן, לא שבעתי.
הייתי טרוד בלפענח את האירועים. למעשה, אני לא יודע עד היום איך האירועים השתלשלו כך. דודה לוֹרקָה אמרה לי: "עכשיו אני רוצה להגיד לך כל מה שאמרתי לאנשים שאתה הולך לגור איתם".
"אתה נוצרי! קוראים לך "הֶנרִיק זָסטָבניָק"! אבא שלך היה בצבא הפולני ואחרי שהגרמנים כבשו את פולין לא שמעתם עליו כלום. אימא שלך חלתה בטיפוס ולקחו אותה לבית חולים. אתה לא יכול להישאר בבית לבד, אז באת לגור אתם עד שאימא תבריא. אתה לא יכול לגור איתי כי אני גרה בחדר שכור והבעל בית לא מסכים שאתה תגור שם".
אז היא בחנה אותי ושאלה: "איך קוראים לך"? אמרתי לה את השם. היא הזהירה אותי להיות כל הזמן דרוך שלא אעשה טעות גורלית. היא לא תוכל לעזור לי יותר, מאחר ונגמר לה כל הכסף.
היא שאלה אותי מה היה שם אצל הפולנים כשתפסו אותי. סיפרתי לה הכל. הייתה לי הרגשה שהיא לא מאמינה לי, במיוחד הקטע שלא הראיתי להם את "הציפור" שלי שבעיני אז זו הייתה גבורה. (בּרוֹניָה בטח הייתה משבחת אותי גם על זה וגם על זה שלא הסגרתי אותן בתחנה). נפגעתי שהיא לא רק שלא שיבחה אותי אלא אפילו לא האמינה לי.
היא לא הבהירה והסבירה איך היא מצאה אותי ואיך הפולני מצא אותנו. אחרי ספקולציות שונות הגעתי למסקנה שגם הדבר הזה היה כנראה כלול בנושאי המחתרת והמרד בגטו וָורשָה, אבל אלו רק ספקולציות שלי. הסיסמא אז בימים ההם הייתה ככל שתדע פחות, תפגע פחות באחרים ובעצמך. לכן גם לא שאלתי.
דודתי לוֹרקָה אמרה לי שהיא תבוא לבקר אותי כל יומיים. כמו כן, הזהירה אותי שהחלון של החדר בו גרה כל המשפחה פונה ישר לתוך גטו וָורשָה ושאני אתנהג באדישות, כאילו זה לא איכפת לי. אמרה לי כשנגיע היא תספר שאני לא הבאתי תעודות כי לא ידעתי היכן הן מונחות והיא תכתוב מכתב לשכנה של אימא בקרקוב שתשלח את התעודות דחוף. אז היה חוק שחייבים לדווח על כל שינוי כתובת. אי ציות לחוק היה סיכון. ואכן כשהגענו לשם אחרי כמה מילים של היכרות מיד שאלה האישה איפה הניירות? דודתי ענתה לה בהתאם למתוכנן. האישה מאוד התלבטה, אמרה שהיא לא רוצה להסתבך עם הרשויות. דודה הרגיעה אותה ואמרה לה שזה לא מסבך אותה בשום דבר. פה מדובר על ילד וחוץ מזה תוך שבוע הכל יסתדר. היא שלפה כסף מארנקה ואמרה: "הנה אני נותנת לך כסף מראש שתראי שאנחנו אנשים הגונים". האישה הכניסה אותנו לחדר בו היו 4 מיטות. היא הצביעה על אחת מהן ואמרה: "זו המיטה שלך, אתה יכול לשים את המזוודה למטה". התיישבתי על המיטה.
הדודה והאישה יצאו לדבר ואחרי כמה דקות היא חזרה ואמרה לי להתראות בעוד יומיים. בערב הכרתי את האנשים שגרו איתי. כולם היו מבוגרים שגם לנו שם בשכר. האישה ובעלה גרו בחדר על יד. האישה הביאה לי סיר לילה ואמרה לי לא לרדת למטה בלילה לשירותים כי זה מסוכן. היא גם אמרה לי שקוראים לה גב' יָבּלוֹנקָה ושכך אקרא לה.
למחרת היו מהומות בגטו. היו יריות וכולם רצו לחלון וקראו לי לבוא לראות איך הורגים את היהודים. היו הרבה צחוקים ובדיחות על יהודים. בסוף כולם הלכו לעבודה. האישה הביאה לי אוכל, זה היה בהסכם. אחר כך ירדתי קצת לחצר ולרחוב, לא היה לי מה לעשות, גם פחדתי להסתובב שם יותר מידי, פן מישהו מהשכנים יתהה מי אני? מה אני עושה כאן? ועוד מיני שאלות שמוטב להימנע מהן. גם יכול היה להתעורר החשד שברחתי מהגטו. חיכיתי שכבר יהיה מחר שהדודה תבוא לבקר. בינתיים בגטו כל הזמן היו יריות וצעקות של הגרמנים.
הייתי מאוד לחוץ ונפחד. ידעתי שאסור שיראו עלי שאיכפת לי. לעומת זאת אני צריך להגיב כמו שכל הסביבה מגיבה. עשיתי כמיטב יכולתי. נראה לי שהצלחתי.
עבר עוד יום ודודתי באה, שאלה את השאלות הרגילות: מה שלומך? הכל בסדר? סיפרה לגב' יָבּלוֹנקָה ששלחה מכתב לקרקוב שישלחו את התעודות שלי.
דודתי הביאה לי גם ספר שלא יהיה לי משעמם. אני מאוד שמחתי כי אהבתי לקרוא. זה היה ספר של הסופר "קרול מאי" על הרפתקאות של אינדיאנים. ככה זה נמשך כשבועיים. כל פעם הדודה הביאה ספר, תמיד של אותו סופר. אלה היו סיפורים בהמשכים עם אותם הדמויות. מאוד מותח, עזר לי מאוד להפיג את השעמום והפחד גם.
יום אחד שמעתי מהחדר השני, את בעלה של גב' יָבּלוֹנקָה אומר לה: "תשמעי אני מתחיל לחשוד שלילד הזה אין תעודות כי יתכן שהוא יהודון שברח מהגטו והאישה הזו שהביאה אותו מסדרת אותנו. היום כשהיא תבוא ולא יהיו לה תעודות תגידי לה שתיקח את הילד מכאן, אחרת אני אדווח למשטרה, שהם יבדקו מהיכן הילד". אני נבהלתי והתחלתי לחשוב מה לעשות, לברוח? לאן? לא הכרתי את העיר גם לא ידעתי את הכתובת של דודתי וזה לא במקרה. הקוד הידוע, שככול שאתה יודע פחות, במקרה של צרה לא תוכל להסגיר אף אחד.
בעודי שוקל מה לעשות, יוצאת גב' יָבּלוֹנקָה ופונה אלי ושואלת: "תגיד אתה יהודון שברח מהגטו"? הפניה הישירה הזו ממש הפתיעה אותי. אבל הפתעתי את עצמי פי כמה וכמה. מבלי להתבלבל התחלתי לצעוק עליה: "מה את חושבת לך שאם אני ילד אז מותר לך להעליב אותי? חכי! שדודה תבוא אני אגיד לה מה שאת אמרת. אני לא אסכים לגור כאן יותר. אני חוזר לקרקוב. לא איכפת לי, אני אסתדר בבית לבדי. את מעיזה להגיד לי יהודי? אל תדברי איתי. אני מחכה לדודה ואגיד לה שאני לא רוצה להישאר כאן יותר". סרתי הצידה כששפת הגוף שלי אומרת אני לא מדבר אתך יותר.
הדודה באה. עוד לפני שדודתי הגיעה, תכננתי איך להגיד לה על החשדות מבלי לעורר חשד. החלטתי שאני לא אסתודד ואתלחש אלא אכעס בקול רם. ואכן כשדודתי הגיעה, לפני שהיא הוציאה מילה, התחלתי לצעוק: דודה אני לא נשאר כאן! גב' יָבּלוֹנקָה הזו העליבה אותי. היא חושבת שאני יהודון! אני לא מסכים שיעליבו אותי! אני רוצה לחזור לקרקוב. דודתי קלטה את המסר, שאלה אותי היכן גב' יָבּלוֹנקָה, הצבעתי על הדלת. היא דפקה על הדלת נכנסה ואמרה לגב' יָבּלוֹנקָה: לא צריך להעליב, הילד לא אשם ששום דבר במדינה הזו כבר אי אפשר לסדר.
דודתי חזרה ואמרה: "לך תלבש חולצה ומכנסיים נקיים. אנחנו הולכים עכשיו לתחנת המשטרה להוציא לך אישורים. אני לא יוצאת מהמשטרה עד שלא יסדרו הכל. לא איכפת לי כמה זמן זה ייקח להם. די נמאסה עלי כל הביורוקרטיה הזו". ולגב' יָבּלוֹנקָה אמרה: הפעם אני אראה להם! די נמאס לי מכל הסחבת הזו!
דודתי לקחה אותי ביד ומשכה אותי בכעס לכיוון המיטה שלי. התחלתי להוריד את הבגדים. היא עצרה בעדי ואמרה לי בלחש: תילבש בגדים נוספים על הבגדים האלה כי אנחנו לא חוזרים לכאן. לבשתי עוד זוג בגדים על הבגדים שכבר לבשתי. השארנו את הכל, המזוודה ועוד חלקי לבוש שיעשה רושם שעוד מעט חוזרים. ביציאה דודתי קראה לכיוון חדרה של גברת יָבּלוֹנקָה: "אני הולכת לתחנת המשטרה בקָרמֶלִיצקָה".
הנה רק עברו שבועיים שהייתי אצל גברת יָבּלוֹנקָה ושוב עלו עלי. מראי הלא נוצרי היה בעוכרי. אכן לא נראיתי ילד נוצרי. אומנם לא כל הנוצרים בלונדינים, אבל לי זה היה מועיל מאוד. צבע שערי היה שתני נוטה לשחור צבע עורי היה כהה. בתקופה זו זה הספיק כדי לעורר חשדות. במיוחד שהמרדף אחרי היהודים היה נורמה יום יומית. הייתי מודע לזה שאני מסכן את כל אלה שמנסים לעזור לי.
את גברת יָבּלוֹנקָה, בעלה והשכנים לחדר לא ראיתי יותר אף פעם. לא שאני מצטער על כך.