פרק 16 – צ.ה.ל.

אפריל  1949. התגייסתי לצה"ל.

​

טרם מלאו לי 18 אבל שכנעתי את קצין הגיוס שלי לקדם את גיוסי ב-4 חודשים. סיפרתי לו שעזבתי את הקיבוץ, ולא אמצא עבודה. אף אחד לא ירצה לקבל אותי רק ל-4 חודשי עבודה. הוא השתכנע. מחנה הקליטה שלי היה בכפר יונה. משם נשלחתי למחנה אימונים בפרדס חנה.

​

ביום שנגמרו האימונים הוזמנה כל היחידה לחתונה במושב כרכור (לא רחוק מהמחנה). נסענו במשאית לחתונה.

 

את החתונה אני לא זוכר.
התעוררתי למחרת באוהל, אף אחד לא רצה לדבר איתי. ניסיתי לברר מה קרה? אף אחד, אבל אף אחד לא היה מוכן להגיד לי, מה קרה. דבר אחד היה לי ברור, שזה משהוא שקשור לבנות אבל מה? לא ענו לי לא החברים החיילים, ולא הבנות, הם פשוט לא נתנו לי אפשרות אפילו לשאול. כל חיילי היחידה שהתאמנו סופחו, כל אחד לפי הכישורים והצרכים ליחידות שונות. אותי השאירו וסיפחו בינתיים לסגל המחנה כאחראי על המכבסה. רק כעבור חצי שנה הועברתי לבסיס אימונים לביה"ס לשריון.
עד היום אני לא יודע מה קרה שם בחתונה.

​

בבסיס האימונים לשריון סופחתי למפקדה. בהתחלה הועסקתי בפקידות ועם הזמן ערכתי את כל תוכנית האימונים של הבסיס. לא אהבתי את הצבא, לא אהבתי מדים. לא קשרתי קשרים, ולא היו לי חברים. באפריל 1951 השתחררתי מצה"ל.

 

אין לי הרבה זיכרונות מתקופה הזו, אך נשארו כמה, כמו:

• פעם נפצעתי, נשברו לי שתי אצבעות יד שמאל כשדלת צריח של טנק שרמן נטרקה על ידי.

• ישבתי בבית סוהר שבעה ימים על זיוף אישורי יציאה. *הרסתי בית שימוש במחנה, עליתי עליו עם משאית.

• ב-1950 ירד שלג ברמלה מכובד השלג התמוטט עלי האוהל. אני לא הרגשתי, ישנתי כשהאוהל והשלג עלי.

• זרקתי לתוך הבור של בית השימוש הצבאי במחנה את כל הבגדים כולל הנעליים של קצין במחנה שהתנכל לי. הקצין והחיילים שלו הפכו את הבסיס למצוא את האבידה, ללא תוצאות. זו הפעם ראשונה שאני מודה ומספר זאת.

• יש לי גם זיכרון נעים, ביום השחרור אחרי טופס הטיולים תפסתי טרמפ לרמלה. תוך כדי הנסיעה עקף אותנו ג'יפ צבאי וחסם את דרך הנסיעה שלנו. המפקד שלי רב סרן בּוֹרוֹבסקִי (אדם קשה שנוא על רוב פיקודיו) ירד מהג'יפ הכניס אותי לחנות כלי כתיבה ומתנות וקנה לי אלבום תמונות כמתנת שחרור. כמובן גם כתב כמה מילים. האלבום כולל ההקדשה נמצא ברשותי עד היום.

​

לא אהבתי את תקופת חיי בצבא. שנאתי מדים. שנאתי את המשמעת הצבאית. גם חסרה לי החממה וההערכה

שקיבלתי בקבוצת שילר.

​

בדיעבד השתתפתי בכל מלחמות ישראל תמיד בעורף. במלחמת השחרור בשמירה בקבוצת שילר. (היינו מוקפים בכמה כפרים עוינים). גם בעזרתי בביצורים של קיבוץ נגבה בזמן שהופגזה והופצצה ע"י המצרים.  הייתי אז בן 17.

​

ביתר המלחמות הייתי במילואים בהג"א עקב דרגת נכות כתוצאה משבירת מפרקת (יסופר בהמשך). לא פעם האשמתי את עצמי על זה. לכן החלטתי להיות מועיל וביוזמתי עברתי קורס קצונה, עובדה שאפשרה לי להביא תועלת במשך כל השנים במילואים.

 

במסגרת המילואים שלי העברתי קורסים שונים בנושאי הג"א. 36 שנים הייתי אזרח מועיל. זה נותן לי הרגשה טובה. השתחררתי ממילואים בגיל 54.

​

​

<-- לפרק הקודם | לפרק הבא -->