פרק 7 – 6 חודשים מאחורי הארון
שוב הלכנו דודתי לוֹרקָה ואני לגן, התיישבנו על ספסל. דודה לוֹרקָה אמרה לי: "אין ברירה אתה תבוא אלי, אבל יש לנו בעיה איך להיכנס לחדר שלי מבלי שירגישו שאתה נכנס". ישבנו שם על הספסל שותקים. אני מפוחד, מרגיש אשם, שוב החיים מסתבכים בגללי, נראה לי שאין מוצא.
דודה לוֹרקָה יושבת וחושבת ואז היא פונה אלי ואומרת: "תקשיב טוב, זה מסוכן, אבל יכול להצליח. כמה בתים לפני הבית שלי, אני אלך ראשונה אתה כמה צעדים אחרי, אנחנו נכנס למבנה אחד אחרי השני. כשתראה אותי עומדת בקומה שלישית לפני הדלת ומכניסה מפתח, תמשיך לעלות לקומה הבאה. אין שם יותר דירות. זו עליה לגג. אם מישהו יראה אותך תעשה את עצמך שטעית בבית, רד למטה ואחר כך תנסה שוב. אם תחשוש, תסתובב בפינת הרחוב אני כבר אמצא אותך. אם הכל בסדר תחזור לדלת, אני אשאיר אותה פתוחה ותקשיב למה שקורה. אני אשתדל להעסיק את בעלת הבית במטבח ולעמוד בדלת המטבח עם הגב לכיוון ההול. תציץ, וכשתראה אותי בדלת תיכנס. היא אישה קטנה. זה ימנע ממנה לראות אותך נכנס (לוֹרקָה לעומת זאת הייתה גבוהה ומסיבית). המטבח נמצא ימינה ממך, תיכנס ותמשיך ישר עד לחדר בסוף המסדרון. זה החדר של גברת זושיה (zosia) בעלת הבית. (תיזהר, יש דלת גם מצד שמאל, לא לשם). בחדרה של בעלת הבית יש עוד דלת, תמשיך ותיכנס לשם ותחכה לי. תעשה הכל בשקט ובזהירות שלא ישמעו כלום. כדי לעבור, תפתח את הדלתות כמה שצריך כדי לעבור לא רחב מידי כי הן חורקות, ואל תשכח לסגור אותן. אם תמצא דלת פתוחה אל תסגור, בעלת הבית זוכרת הכל.
יצאנו מהגן לא לפני שדודה לוֹרקָה וידאה שאכן אני זוכר הכל ולא אתבלבל. קיוויתי שדודה לוֹרקָה תוציא מהתיק שלה משהו לאכול. הייתי רעב. שאלתי אותה אם יש לה משהו לאכול. היא אמרה שלא, אבל הבטיחה שאחרי שנצליח להיכנס לחדר שלה היא תיתן לי לחמנייה שנשארה לה מאתמול.
יצאנו מהגן והתחלנו ללכת לכיוון ביתה. ההליכה ארכה זמן רב עד שהגענו. דודה אמרה: הנה זה הבית, אתה זוכר הכל? הנהנתי שכן. לבי דפק כל כך חזק… כאילו רצה לברוח דרך הגרון. בגלל כל האזהרות והחששות שהיו לדודתי, הבנתי באיזה סכנה זה כרוך. הרגשתי שאני מעמסה וזה גרם לי להרגיש מאוד לא נח. פחדתי מאוד.
דודתי נכנסה ראשונה ואני אחריה, הכל כמו שתכננו. היא נכנסה, אני המשכתי, חזרתי, הקשבתי לקולות, הצצתי, ראיתי את גבה של דודתי. היא סיפרה משהו לאישה הבלתי נראית. נכנסתי, הכל היה כמו שדודתי תיארה. הגעתי לחדר האחרון. נעמדתי בפינת החדר כך שאם יכנס מישהו לא רצוי שלא יבחין בי. אחרי כמה דקות נכנסה דודתי, סימנה לי עם האצבע לשתוק, הוציאה לחמנייה מארגז לחם שהיה על שולחנה ונתנה לי לאכול. זו הייתה לחמנייה קשה מאוד אבל אני הייתי רעב. התיישבתי על הרצפה ואכלתי. הייתי תשוש מההליכה, מהמתח שקדם להסתננותי לדירה, כולל החשיפה שגב' יָבּלוֹנקָה הצליחה לזהות אותי.
דודתי הסתובבה בחדר ובחנה אותו כאילו היא נמצאת שם פעם ראשונה, מדדה בצעדים את החדר לכל הכיוונים, הסתובבה, התיישבה ליד השולחן והמשיכה לסקור את החדר. פתאום היא קמה, יצאה מהחדר לא לפני שרמזה לי להיות בשקט. אחרי כמה דקות חזרה ואמרה לי בלחש שהאישה יצאה לקניות ושזה הזמן לנסות להזיז את הארון. היא הראתה לי היכן ולאן לדחוף כשתספור עד שלוש.
היא ניגשה לפנים, אחזה ברגלי הארון ואמרה לי לא לדחוף בפראות שזה רק ניסיון. זה היה קל. הארון פשוט זז וכך נשאר מרווח בין הקיר לארון. היא הוציאה מהארון שמיכה, לקחה כרית מהמיטה שלה שמה על הרצפה ואמרה לי כאן תישן. היא הבחינה שרציתי לשירותים ושאלה אותי אם אני צריך גדול או קטן. אמרתי לה את שניהם ומאוד התביישתי. דודתי יצאה וחזרה עם סיר לילה, אמרה לי לעשות את צרכי מאחורי הארון ומהר כי זה לא הסיר שלה אלא של בעלת הבית. היא גם אמרה שאחר כך היא תצא ותקנה לי סיר לילה שיהיה שלי. אחרי שעשיתי את צרכי, דודתי לקחה אותו ממני ואמרה לי שעכשיו אצטרך להתאפק עד שהיא תקנה את הסיר.
הלילה הראשון מאחורי הארון היה בסדר. כשהתעוררתי בבוקר, ראיתי שדודתי הספיקה לתלות וילון בין הקיר לארון. הסבירה לי שאם במקרה בעלת הבית תיכנס ותשאל למה הארון מוזז היא תגיד לה שזה משמש אותה לשים דברים שלא נכנסים לארון שלה מרוב כובעים שלא הצליחה למכור. דודתי יצאה והביאה לי קצת אוכל ושתייה.
לפני שיצאה לעבודה היא הזכירה לי להישאר מאחורי הארון כל הזמן, לעשות פיפי בשקט, לא להשתעל ואם אני חייב אז לתוך הכרית.
היא נתנה לי ספר שהביאה עבורי כשהייתי אצל גב' יָבּלוֹנקָה ואמרה לי לא לקרוא מהר כי היא לא תוכל להביא לי ספר כל יום.
דודתי הלכה ואני נשארתי פעם ראשונה כל היום מאחורי הארון, לא העזתי לצאת. זה לא היה קל. לא היה מספיק מקום ללכת בטח לא להסתובב, אבל היה לי את הספר. כל כמה דפים שיניתי את התנוחה. פעם על הבטן, פעם על הגב, פעם בישיבה עם הגב לקיר, פעם עם הגב לארון, פעם בשכיבה על צד שמאל, פעם על צד ימין ועוד תנוחות ביניים שונות ומשונות.
כך עבר היום הראשון, השבוע הראשון, החודש הראשון ועוד חודש ועוד חודש. שהיתי שם מאחורי הארון 6 חודשים. יומיום דודתי דאגה לכל צרכי: אוכל, שתייה, מידי כמה ימים רחיצה, לרוקן את סיר הלילה שלי, ספרים. אני הייתי מודע להוצאות הכספיות ובאיזה סכנה כל זה היה כרוך יומיום שעה שעה.
עשיית הצרכים היומית וריקונם הביאו אותי במבוכה גדולה. גם הרחיצה הביאה אותי בלא מעט מבוכה. לדודתי כדיירת משנה זה לא היה פשוט, יומיום לרוקן סיר לילה, לשטוף אותו, להביא קערת מים וכל זה מבלי להראות ע"י בעלת הבית.
בתקופה הזו היו נוסף על הפחד פן אתגלה, כמה וכמה ימים ולילות של פחד וחרדה קשים. זה היה בזמן ההפצצות. הגרמנים הפציצו את וָורשָה כפעולת תגובה על המרד של המחתרת הפולנית בוָורשָה. כולם ירדו למקלטים כולל הדודה. היא לא יכלה להישאר איתי פן יחשדו השכנים ויתחילו לשאול שאלות. גם לא תמיד הייתה בבית בזמן ההפצצות. אני הרגשתי כאילו אני הילד הכי מסכן בעולם. כולם במקלטים ואני הילד היחיד בכל וָורשָה שייהרג מפצצה ויישאר קבור תחת הריסות של הבית ואף אחד לא יחפש אותי כי הרי אסור שיידעו שאני הייתי שם.
בתקופה הזו קראתי הרבה ספרי ילדים שדודתי השאילה עבורי מספריה ביניהם כל הספרים של הסופר קרול מאי. המשותף ביני לבין הסופר קרול מאי היה שאת כל ספריו הדמיוניים כתב בהיותו כלוא בבית סוהר. גם אני הייתי כלוא שם מאחורי הארון. חשבתי לי אז, לקרול מאי היו תנאים טובים יותר, הוא יכול היה לדבר עם חברים, יכול היה לצאת לטיול בחצר בית הסוהר. לי גם זה לא היה.
