פרק 10 – בודפשט
נובמבר 1943. אחרי נסיעה ארוכה, טלטולים חזקים ושתי הפסקות פיפי הגענו לבודפשט.
הנהג ההונגרי סימן לזִיגפרִיד. זִיגפרִיד אותת לאימי לי לגֶניָה ואִיגנָץ. ירדנו מהמשאית. המשאית נסעה. האישה עם הילדה ושני גברים שהיו אתנו נשארו במשאית. מאז לא ראיתי אותם אף פעם.
באישון לילה, רוח קרה נושבת, אנחנו מכורבלים בבגדינו הדלים, עומדים ברחוב בודפשטי מול בית כנסת. זִיגפרִיד הלך לכיוון בית הכנסת ודפק בדלת, כשאנחנו מצטופפים מאחוריו. אנחנו מחכים. אין תשובה. אף אחד לא בא לפתוח. זִיגפרִיד דופק חזק יותר, אין תשובה. אחרי מספר ניסיונות הדלת נפתחת. יהודי מזוקן פותח את הדלת ומסתכל עלינו בפליאה ושואל בהונגרית מה אנחנו רוצים.
זִיגפרִיד מדבר אליו באידיש ומבקש לינה עד הבוקר. המזוקן מסרב מטלטל את ראשו שמאלה ימינה ועונה בהונגרית, הבנתי משפת הגוף שלו שהוא מסרב. אני ניגש אליו ומראה לו שאנחנו רוצים לישון ושקר לנו בחוץ. אני משעין את הראש על שתי כפות ידי וגם מגזים ברעידות גופי כדי להראות לו כמה קר לנו בחוץ. הוא רק מניע את ראשו מימין לשמאל ונותן לנו להבין שאין סיכוי.
והנה באה הגאולה בדמות שוטר הונגרי, אנחנו נבהלים וחושבים שזה הסוף. השוטר שואל את המזוקן שאלות, המזוקן עונה ולמרבה פליאתנו השוטר מתחיל לצעוק על המזוקן ודוחף אותנו עליו, המזוקן כמעט נופל ועכשיו היינו כולנו בפנים. השוטר ממשיך לגעור במזוקן עוד כמה זמן, הוא גם מאיים עליו באצבע כאילו הוא אומר אוי וווי לך אם לא תעשה מה שאני אומר. אומר לכולנו משהו שנראה כמו שלום והולך.
כל אחד מאתנו לקח לו ספסל כדי לישון עליו. על השולחנות אי אפשר כי הם היו צרים ומשופעים. עוד לפני שהספקנו לעשות את סידורי הלילה נכנס המזוקן ולמרבה הפליאה הביא איתו מין סמובר עם מים רותחים ונתן לנו לשתות, כמו כן גם החליף כמה מילים ביידיש עם זִיגפרִיד. נשכבנו לישון על הספסלים הצרים. זה היה מאוד קשה. ממש לוליינות לנסות לשכב על הספסל ולא ליפול.
בבוקר, בטרם עלה אור יום התחילו להיכנס מתפללים ראשונים. (בדיעבד הסתבר לי שאני היחיד שהצלחתי לישון על הספסל. לאחרים זו הייתה משימה בלתי אפשרת להשתרע על הספסל מבלי ליפול).
זִיגפרִיד ניגש למתפללים ושאל מי מדבר יידיש. אחד המתפללים התחיל לשוחח עם זִיגפרִיד. זִיגפרִיד שאל אותו כל מיני שאלות גם סיפר לו מי אנחנו. השמועה עברה בין המתפללים מהר מאוד. בינתיים נכנסו עוד אנשים וביניהם איש אחד שאחרי ששמע מי אנחנו, ניגש לזִיגפרִיד לקח אותו הצידה הם דיברו בקצרה, האיש יצא החוצה. זִיגפרִיד סימן לנו לצאת אחריו.
האיש הוביל אותנו הלכנו אחריו. הלכנו בתוך רחובות בודפשט בשעת בוקר מוקדמת, עדיין היה חשוך והרחובות היו ריקים. מדי פעם ראינו אנשים בודדים, הדרך הייתה ארוכה. ככל שהלכנו, הרחובות נהיו רחבים יותר והבתים גבוהים יותר. נכנסנו לסמטאות צרות, בשוק שעברנו היו מעט רוכלים שרק עכשיו הגיעו. נכנסנו ועברנו כל מיני פסאז'ים עד שנכנסנו לרחוב קטן ועצרנו ליד מסעדה קטנה וסגורה. האיש פנה אלינו ביידיש ואמר: "לרחוב הזה קוראים "קִירַיי אוּטצַה", מס' 11. תזכרו כי זה מקום שכל פעם שתהיו בצרות או תצטרכו עזרה או שתהיו רעבים כאן יעזרו לכם". הוא קרא לזִיגפרִיד הצידה דיבר איתו, רשם לו כל מיני דברים ואמר לנו: נתתי לזִיגפרִיד את הכתובת של בית הכנסת. הוא תמיד יוכל למצוא אותי שם. אמר לכולנו שלום והלך.
זִיגפרִיד אמר לנו להסתובב בסביבה בזוגות לא כולם ביחד כדי לא לעורר תשומת לב. אני הסתובבתי עם אימי, זִיגפרִיד עם גֶניָה, אִיגנָץ אמר אני אסתובב לי כאן קרוב. כעבור כשעה הגיעה איזו אישה שהתחילה לפתוח את המנעולים שעל הדלת. אנחנו לא ניגשנו חיכינו שזִיגפרִיד יבוא ויסדר את העניינים.
בינתיים הגיע עוד איש. את זִיגפרִיד וגניה לא ראינו. התחלנו לדאוג… אולי תפסו אותם, לא ידענו מה לחשוב. כעבור כשעה הם באו. מסתבר שהם נכנסו לשוק ולא ידעו איך לחזור. נכנסנו פנימה, זִיגפרִיד דיבר עם האיש שקראו לו טומי. התיישבנו על יד אחד השולחנות, קיבלנו שתייה חמה (היינו קפואים) קיבלנו גם לחם וריבה. טומי אמר לנו שתמיד כשאנחנו רעבים אפשר לבוא אליו בצהריים ותמיד נקבל צלחת מרק. הוא שאל אם יש לנו לאן ללכת, אם אנחנו מכירים אנשים בבודפשט והיכן נלון, זִיגפרִיד ענה לו שהוא, גניה ואִיגנָץ מסודרים. אבל צריך לארגן משהוא עבור אימי ועבורי. טומי אמר שהוא יוצא לטלפן כדי למצוא לאימא עבודה עם מקום שינה, הוא שאל אותה אם היא יודעת לבשל ולנקות.
בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגיעה גברת שאמרה לאימי לבוא איתה היא דיברה עם אימי גרמנית. כשראתה שאני מצטרף זה לא מצא חן בעיניה. היא אמרה שלא אמרו לה שיש גם ילד ואין לה מקום לילד כי זה יפריע לבעלה. אני הבנתי הכל ושוב הרגשתי לא רצוי ומפריע. טומי התערב בשיחה לקח אותה הצידה, דיברו בהונגרית, ראיתי שהוא מנסה לשכנעה והיא לא מסכימה.
בסוף הם קראו לי ולאימי. האישה אמרה לאימי שיש לה רעיון אבל היא עוד צריכה לדבר עם בעלה, לכן היא מציעה שנבוא איתה לביתה, היא תשוחח עם בעלה, אם הוא יסכים שנגור ונישן אצל אימו במקום שנקרא: "פֶשטֶנלֶרֶנץ" אז זה יבוא בחשבון. כמובן שהכל בתנאי שבעלה יסכים שאימי תעבוד אצלם. כי אחרי הכל אנחנו פליטים והיא לא יודעת עד כמה בעלה מוכן לקחת סיכון.
ובנוסף לזה רק הוא זה שיחליט אם אימי מתאימה. ושיהיה ברור שלפעמים כשהם מקבלים אורחים לארוחת ערב, אימי תצטרך להישאר וללון בביתם בבודפשט ובימים אלו אני אשאר לבד.
יצאנו איתה לרחוב הסמוך ועלינו אחריה על חשמלית. נסענו מספר תחנות עד שהיא סימנה לנו לרדת. ירדנו אחריה ואחרי מספר צעדים נכנסנו למבנה עם חדר מדרגות יפה, עלינו לקומה ראשונה ושם נכנסנו לדירה.
גברת בוֹדוֹנִי (ככה קראו לה) הכניסה אותנו למטבח ואמרה לנו לחכות. השיחה בין אימי ובינה התנהלה בגרמנית. כעבור זמן מה באה האישה עם בעלה שהיה לבוש בחלוק לבן. הוא ניגש לאימי לחץ את ידה עם היד השנייה מזמז בידידות את ראשי והתחיל לתחקר את אימי בגרמנית איך הגענו, איך מוצאת חן בעיניה הונגריה, מה היא עשתה לפני המלחמה, היכן בעלה, ועוד הרבה שאלות שונות ומשונות.
תוך כדי השיחה הזו הסתבר שאני מבין גרמנית לא רע למרות שאף פעם לא ניסיתי לדבר עם מישהו גרמנית. אחרי השיחה הם יצאו ואמרו שהם רוצים לדבר ביניהם שנחכה. אחרי זמן קצר מאוד הם חזרו ואמרו לאימי שבעוד שעה הוא יסיים את עבודתו אז הוא ייסע איתנו ברכבת לאימו שגרה בפֶשטֶנלֶרֶנץ שליד שדה התעופה. הוא יראה אם אפשר לעשות סידורי שינה עבורנו ואם אימו מסכימה.
אימי ואני ישבנו במטבח וחיכינו שדר' בוֹדוֹנִי יגמור לעבוד. אני יצאתי למרפסת של המטבח וסקרתי את הסביבה החדשה. המרפסת פנתה לתוך חצר. היו הרבה מרפסות שפנו לחצר. למרפסת שממול נכנסה אישה מבוגרת ערומה והשקתה את הצמחים שהיו תלויים מחוץ למעקה. בשלב זה נכנסה גברת בוֹדוֹנִי ואמרה: "נו אני רואה שכבר הכרת את גברת מִילֶבִיץ' "."שלום גברת מִילֶבִיץ' " היא קראה לעבר האישה שהחזירה שלום בנפנוף יד.
אני הייתי מאוד נבוך. גברת בוֹדוֹנִי אמרה לי אל תתבייש גם בני מסתכל על גברת מִילֶבִיץ' כל הזמן. ולעצמה אמרה משהו בשקט ובהונגרית, לא הבנתי. היא נכנסה למטבח וניהלה שיחה עם אימי ואני נשארתי במרפסת ובדקתי בסקרנות את גופה של גב' מִילֶבִיץ' שלא הפסיקה את פעילותה כשהיא ערומה ואני מוכרח לציין שלי, שהייתי לבוש במעיל, היה קר. אימי קראה לי למטבח היא הכינה לי חביתה ופרוסת לחם וכוס תה.
עד שגמרתי לאכול נכנס דר' בוֹדוֹנִי הפעם לבוש במעיל מהודר וסימן לנו שהגיעה השעה ללכת. יצאנו איתו לרחוב שם שוב עלינו על חשמלית שהביאה אותנו לתחנת רכבת. דר' בוֹדוֹנִי אמר לי ולאימי שנשים לב ונלמד את המקום כי מחר בבוקר נצטרך להסתדר כאן לבד. ראיתי שאימי נשמה לרווחה. גם אני הבנתי מתוך דבריו שהתקבלנו. ברור היה לי שאני מהווה מכשול ובלעדי לאימי הכול היה קל יותר.
דר' בודוני ניגש לקופה וקנה כרטיסים. הרכבת הגיעה. הנסיעה ארכה כשעה. ירדנו בתחנת רכבת קטנה ועלובה ומשם הלכנו ברגל בדרך עפר עם סימני גלגלים עמוקים של עגלות סוסים. הלכנו בשולי הדרך כרבע שעה, עד שהגענו למבנים כפריים קטנים ונכנסנו לחצר של אחד הבתים.
דר' בוֹדוֹנִי קרא לאמו, ואישה גבוהה מבוגרת ורזה יצאה החוצה. התחילה שיחה בינה לבין בנה בהונגרית. דר' בוֹדוֹנִי סימן לנו לחכות בחוץ והוא נכנס אחרי אימו לתוך הבית. הקולות ששמענו מבפנים לא ניבאו לנו טובות. אחרי זמן די ארוך יצא דר' בוֹדוֹנִי החוצה והוביל אותנו למבנה קטן בתוך החצר. הוא נכנס ונכנסנו אחריו. המקום נראה כמו מחסן, מקום שמזמן לא נכנסו לשם עם ריח של עובש ובלגן של כל מיני גרוטאות.
הוא פנה לאימי ואמר: "זה מחסן וחדר כביסה. אימי לא משתמשת בו יותר, אם תסדרי פה קצת ותנקי תוכלי לגור כאן עם הבן. אבל אימא שלי אישה שאוהבת פרטיות. היא מסכימה שתגורו כאן, בתנאי שתסתדרי כאן לבד בלי לבקש ממנה כל מיני דברים. מה את אומרת"?
אימי הסתכלה מסביב ושאלה מתי היא מתחילה לעבוד. דר' בוֹדוֹנִי אמר לאימי, "מחר תישארי כאן, תסדרי קצת את המקום, אתן לך מפרעה, בהמשך הרחוב יש חנות יש להם הכל תקני גם נרות כי אין כאן חשמל". נתן לה כסף, גם את הכתובת שלו בבודפשט, והסביר לה איך להגיע עם הרכבת הראשונה מחרתיים בבוקר. הוא הלך ואני ואימי נשארנו. אימי התחילה להסתכל מסביב כדי לעשות סידורים ללילה. היא פינתה מקום, מצאה גם מזרונים, הלכנו לישון כי ממילא נהיה חושך ולא היו לנו אמצעי תאורה. התעוררנו מוקדם בבוקר, אימא המשיכה לעשות סדר ואני יצאתי לסקור את השטח מסביב.
אמא של אדון בוֹדוֹנִי (קראנו לה גב' בוֹדוֹנִי הזקנה) באה, דיברה עם אימי בגרמנית הראתה לה כל מיני דברים, נתנה לה עצות והסבירה לה היכן החנות. אני שוטטתי בסביבה.
עד סוף היום אימי סידרה את המקום, הפכה ארון אחד למזווה, קנתה קצת מזון, סידרה מקום שינה, השיגה נרות, גפרורים, כך שלא היינו יותר בחושך מוחלט. למחרת נסענו ברכבת לבודפשט. אימי הלכה לעבודה ואני הלכתי לבית הקפה בקִירַלי אוּטצַה.
במשך הזמן הכרתי עוד אנשים שברחו מפולניה ביניהם גם ילדים שהיו בבודפשט לבד בלי הורים. הסתבר לי במשך הזמן שיש לי מזל גדול שיש לי אימא. רוב הילדים שם היו יתומים מהוריהם. חלק מהם מצאו מחסה בבית אבות.
את זִיגפרִיד לפעמים הייתי פוגש ברחוב קִירַלי אוּטצָה. הוא תמיד היה עסוק הוא הכיר את כולם. כולם דיברו איתו. משך הזמן הסתבר לי שהוא הפך מין עסקן לעניינים מסוימים, מין נציג של הג'וינט, או יוּדֶנרַייט, או קומיטט, או הקהילה. כל המושגים האלה די בלבלו אותי. לא בדיוק הבנתי מה הוא עושה. אותי עניין מה אעשה כל היום והיכן.
הילדים האחרים לימדו אותי איפה אני יכול לקבל עיתונים למכירה. כך התחלתי למכור עיתונים. בזמן קצר מאוד למדתי הונגרית. גם הכרתי את בודפשט מהר. למדתי לנסוע בחשמליות בלי לשלם. תמיד חכיתי שהחשמלית תהיה מלאה ואז נסעתי כשאני תלוי על המדרגות מבחוץ, כמובן לא תמיד זה הצליח. כשהייתי גומר את מכירת העיתונים הייתי מקבל את שכרי ואם נותר לי זמן היה לי מסלול קבוע לגן החיות או ל"קוֹרוִין" (מין חנות כל-בו גדולה). הרבה מזמני ביליתי במקומות האלה. שומרי הגן כבר הכירו אותי.
כמעט כל יום אכלתי מרק בקִירַלי אוּטצָה. (אני חושב שאת האוכל שקיבלנו בקִירַלי אוּטצָה מימנה הקהילה היהודית של בודפשט). לפעמים כשאימי אמרה לי לבוא אכלתי אצלה בעבודה. לא ביקרתי בעבודה שלה הרבה כי מר בוֹדוֹנִי אמר שזה מפריע לעסקים. עם הזמן בלשים של המשטרה באו לקִירַלי אוּטצָה וניסו לתפוס אותנו. אני תמיד הצלחתי להתחמק. לא רק אני. אני יודע שהיו כאלה שנתפסו, אין לי מושג מה היה גורלם.
אני זוכר שבמקרה אחד בלש שכבר הכרתי התעקש וניסה כנראה לראות היכן אני לן. כך הוא חשב שיתפוס רבים. הוא עקב אחרי ברכבת לפֶשטֶנלֶרֶנץ. אני הבנתי מה הולך לכן ירדתי תחנה אחת לפני התחנה שלי והתחלתי לרוץ עד שהוא איבד אותי. אותו לילה לנתי בשדה בין שקים וארגזים ריקים ובבוקר נסעתי לבודפשט להרגיע את אימי שהכל בסדר.
בינתיים בוֹדוֹנִי הזקנה התיידדה איתנו. היא אפילו מצאה זוג אופניים ישנות, דאגה למסור אותם לתיקון ונתנה לי אותם. אני לא ידעתי לרכב על אופניים. זה לא היה פשוט ללמוד לרכב על אופניים בפֶשטֶנלֶרֶנץ כי לא היו שבילים מסודרים. כל הדרכים היו מאוד משובשות, אבל אני התעקשתי. רכבתי נפלתי וכמו כל ילד בסוף למדתי לרכב על אופניים. יש עוד דבר שבוֹדוֹנִי הזקנה תרמה לי. היא הבחינה שאני לא רואה טוב ובזכותה ובעזרתה הלכתי לרופא עיניים. אכן היא צדקה ורכשה את זוג המשקפיים הראשון שלי. התחלתי להרכיב משקפיים בגיל 12.
כך התנהלו חיי בבודפשט משך כ-11 חודשים, מכירת עיתונים, הרבה שוטטות ברחבי העיר, גן החיות, הארוחות בקִירַלי אוּטצָה, ביקורים בעבודה אצל אימי (שם אף פעם לא פספסתי לצאת למרפסת המטבח לראות את גברת מילוביץ' העירומה). נסיעות כמעט יומיומיות ברכבת לפֶשטֶנלֶרֶנץ ובחזרה לבודפשט. לעיתים רחוקות הייתי נשאר בפֶשטֶנלֶרֶנץ, וכאשר נשארתי גברת בוֹדוֹנִי הזקנה תמיד דאגה שלא אשאר רעב.
יום אחד בצהרים כאשר נכנסתי לקִירַלי אוּטצַה 11 לקבל את צלחת המרק, היה שם זִיגפרִיד וכרגיל הוא ישב ודיבר עם כל מיני אנשים. הוא ניגש אלי ואמר: אחרי שתגמור לאכול גש אלי אני צריך לדבר איתך. גמרתי לאכול, ניגשתי אליו וחיכיתי שיגמור שיחה עם מישהו.
כשהאיש הלך הוא סימן לי להתיישב, שאל אותי שאלות איך אני מסתדר, מה אני עושה, מה נשמע אצל אימי, ושאל אותי אם אני יודע מה זה פלסטינה. אני לא ידעתי ואז הוא הסביר שמשם בעצם באים כל היהודים ושם מולדתם. הוא מאמין שאם נגיע לשם תופסק הרדיפה אחרינו. הוא תאר לי את המקום רחוק מאוד וששם חם מאוד. שם נהיה בטוחים ואף אחד לא ירצה במותנו. הוא סיפר לי שיהודים מאוד עשירים משלמים הרבה מאוד כסף לגרמנים ותמורת התשלום במקום לשלוח אותנו למחנות ריכוז הם ישלחו אותנו לפלסטינה.
כשראה את המבט המופתע שלי אמר: כן אנחנו ניסע, השגתי מקומות לי, לגֶניָה גם לחָנקָה ויש לי גם מקום לילד בגילך. אתה תחליף ילד שחלה והוא בבית חולים. אתה יכול לנסוע על שמו קוראים לו "לָנדָאוּ מָרֶיאָן" וזה יהיה שמך אם תצטרף. כמובן שאלתי אותו מה עם אמא? תשובתו הייתה מעט מגומגמת. הוא הסביר לי שאין לו יותר אישורים ואני צריך להחליט עכשיו כי הרכבת יוצאת מחר בלילה. הוא גם אמר לי שהרבה ילדים יסכימו לנסוע והוא צריך לדעת הכי מאוחר היום בערב. אמר לי, לך לאימא לעבודה ושאל אותה, אני כאן כל היום עד הערב, תגיד לה לבוא לכאן אחרי העבודה, ונחליט ביחד.
יצאתי מאוד נסער בכוונה לגשת לאימי לספר לה על השיחה עם זִיגפרִיד. תוך כדי ההליכה הבחנתי באחד הבלשים שנהגו להטריד אותנו הולך לכיווני. הוא הבחין בי והאיץ בצעדיו לכיווני. התחלתי לרוץ לכיוון אחד הפסאז'ים שבסביבה. הפסאז' הזה הוביל לשוק וידעתי שבשוק הוא יאבד אותי. הייתי קטן וזריז, הכרתי שם כל פינה. ואכן בשוק התכופפתי ורצתי בין הדוכנים לכיוון פסאז' אחר. משם רצתי עד רחוב "אָנדרָאשִי", שם נתליתי על חשמלית שהביאה אותי "לרָקוֹצִ'י אוּטצָא" רחוב בו עבדה אימי.
עליתי למעלה. גברת בוֹדוֹנִי הזדעזעה שהעזתי לבוא בשעות קבלת חולים. הסברתי לה שקרה משהו דחוף ואני חייב להודיע לאימי. היא קראה לה. אמרתי לאימי, נוסעים לפלסטינה, תבואי לקִירַלי אוּטצָה אחרי העבודה, זִיגפרִיד ואני מחכים לך שם. תמצתתי את דברי כי כל אותו הזמן גברת בוֹדוֹנִי עמדה וחיכתה, היא חששה פן יתקלו בי הפציינטים של בעלה וזה הרי רע לעסקים.
אימי הגיעה אחרי הצהרים, זִיגפרִיד הסביר לה הכל והיא בעצם הייתה צריכה להסכים שאסע בלעדיה. היא כמובן הסכימה. זִיגפרִיד אמר לי להיכן לבוא מחר בערב.
נפרדנו מזִיגפרִיד ונסענו לפֶשטֶנלֶרֶנץ. למחרת אימי אמרה לי שהיא רוצה שאני אשאר בפֶשטֶנלֶרֶנץ כל היום ואם היא לא תבוא במשך היום לפֶשטֶנלֶרֶנץ שאסע בערב למקום המפגש, והיא תבוא להיפרד ממני. היא הסבירה לי שקבעה עם זִיגפרִיד שבינתיים ינסה למצוא לה אישור נסיעה ועד אז היא רוצה להיות בטוחה שאני אהיה בהישג ידה.
למחרת נשארתי. אימי נסעה בבוקר וחזרה בצהרים עם פרצוף מודאג. היא אמרה שהיא נוסעת על שמה של אישה אחרת "קָלסקָה שָרָה", והוסיפה: אני מקווה שאנחנו עושים נכון. זִיגפרִיד שכנע אותי… הוא אמר אם אנשים כאן משלמים כל כך הרבה כסף אז הם לא טיפשים, הם חקרו ובדקו, אני מוכן להסתכן. אימי הוסיפה אני מקווה שהוא צודק. קשה לי להאמין לגרמנים גם להונגרים אני לא מאמינה.
ברור שאני הזדהיתי עם אימי. גם לי היו ספקות בקשר לנסיעה הזו. במשך הזמן שהייתי בבודפשט שמעתי הרבה שיחות וסיפורים מהפליטים. מכל השמועות למעשה למדתי לא לסמוך ולא להאמין להבטחות. להיות זהיר ודרוך. אבל גם אני חשבתי שזִיגפרִיד ברר והוא לא יסכן אותנו בשום דבר מפוקפק.