פרק 12 – ברגן בלזן
ההליכה נמשכה הרבה זמן.
המחנה נראה ענק, במחנה עצמו הלכנו די הרבה. המחנה היה מורכב מהרבה מחנות שונים שהיו מופרדים ביניהם בגדרות טייל והרבה מגדלי שמירה. עוד לפני שהגענו למחנה שלנו הוכנסנו למקלחות. זה הפחיד אותנו כי כבר שמענו שמקלחות הן לא תמיד מקלחות.
משם עברנו ליד המטבח הגדול ומיד ממולו מצד שמאל הוכנסנו למחנה שהכיל בתוכו צריף וחצי, אלה היו צריפים ארוכים בכל צריף היו 4 אולמות גדולים ובפנים שורות, שורות של כ-100 מיטות, כל מיטה 3 קומות.
את אכלוס הצריפים סידרו כך: אולם נשים, אולם משפחות, אולם חלוצים, אולם הבונים, אולם גברים. (כבר בזמן העצירות של הרכבת כשנסענו למדתי שיש שם קבוצות, קבוצות של אנשים שקראו לעצמם: גורדוניה, ביתר, חלוצים, הבונים, ועד כינויים שונים שעם הזמן למדתי להכיר).
את אימא שלי שיכנו באולם הנשים. אני לא נחשבתי כבן שלה אז אותי שיכנו באולם הגברים בצריף 10. כל הילדים האחרים שהכרתי היו באולם החלוצים. זִיגפרִיד וגֶניָה היו באולם של זוגות נשואים נדמה לי שקראו לאולם שלהם צריף הבונים.
האולם שאימא הייתה בו היה בצריף מס' 11. צריף מס' 11 הכיל את צריף הנשים, הזוגות, הבונים, והחלוצים.
צריף 10 היה צריף הגברים שלמעשה רק חצי ממנו היה שייך למחנה שלנו חציו השני היה מגודר לחוד. זה היה מחנה של שבויים פולנים. אנחנו ראינו אותם דרך הגדר ואסור היה לנו לדבר אתם היה מגדל שמירה ליד הגדר והם דאגו שלא נדבר אחד עם השני. עם הזמן למדנו להערים על שומרי המגדל וניהלנו מסחר של החלפות.
בקצה השני של המחנה שלנו היו שירותים עגולים בפנים זה נראה כמו ספסל בצורת עיגול ובמרחקים של כ-20 ס"מ היו חורים לשבת עליהם, כל זה היה בנוי מעל בור גדול שם נאספה הצואה של כל המחנה. הסרחון היה גדול. היו שתי כניסות לשירותים לגברים ולנשים. בפנים הייתה מחיצה.
קרוב לשירותים הייתה גדר כפולה בין הגדרות היה מגדל שמירה, מעבר לגדר השנייה היה מחנה ריכוז של יהודי הולנד. המגדל חלש על המחנה שלנו ועל המחנה של ההולנדים והפולנים. בין הצריפים 10 ו-11 הייתה ברזייה. זה היה מקום רחצה ומקור המים לכל המחנה.
תמיד היינו רעבים.
לחם, מרגרינה וריבה חילקו פעם בשבוע. כל אחד קיבל מנת לחם שבועית 1/3 ככר לחם, חתיכת ריבת גזר, (הריבה הייתה מוצקה) וחתיכת מרגרינה. כל יום בבוקר קיבלנו תה, בצהרים מרק המרק הכיל בין היתר גם קוביות בשר. הקפה והמרק הגיעו במכלים של כ-30 ליטר לכל צריף.
כמות האוכל לא הספיקה והסתובבנו רעבים. לא כולם. היו כאלה שהביאו איתם שימורים שעזרו להם קצת להשלים. גם הגיעו חבילות מזון מאיזה שהוא ארגון בשוויצריה זה לא היה הרבה ולא כולם זכו לקבל. לעומת זאת התמזל מזלי שהייתי בצריף הגברים. בצריף הגברים לא היו הרבה ילדים.
היה נוהג בכול המחנה שאחרי שמחלק המרק גרד את דפנות ותחתית הכד כמיטב יכולתו תוך כדי חלוקת המרק ואי אפשר היה כבר להוציא עם כף המרק טיפת מרק נוספת ואחרי טלטולים והטיות לכל הכיוונים האפשריים כשהמיכל לכל הדעות היה ריק הוא נמסר לילדים של הצריף לגרוד וליקוק השאריות. הייתה תורנות בינינו הילדים, מי מגרד ראשון ומספר הגרודים לכל אחד. עם הזמן השתכללנו בכלי עזר לצורך הגרוד, היינו משייפים לעצמנו חתיכות עץ ומעגלים לפי צורת המכל כדי לגרד את המירב. הגרוד הזה הוסיף לנו הילדים כמות גדולה של מזון. אני בטוח שאת המיכלים האלה לא היה צורך לנקות. הם הוחזרו למטבח כשהם מנוקים למשעי.
בנוסף לזאת אני בין יתר עיסוקי אספתי זנבות של סיגריות לא היה הרבה אבל היה. על כל 7 זנבות של סיגריות הייתי מקבל משבוי אחד ממחנה הפולנים חצי פרוסת לחם. ההחלפה הזו הייתה כרוכה בסיכון כי אסור היה המגע בין האנשים בין הגדרות ועל זה פיקחו השומרים שבמגדלים. ההחלפות היו חלק גדול מהווי המחנה כולם החליפו עם כולם לפי הצורך. היו הרבה מעשנים שהחליפו את לחמם בסיגריות מיד אחרי החלוקה השבועית.
היו עוד מיני החלפות שונות ומשונות. לי למשל נקרעו הנעליים למעשה הלכתי בלי סוליות רק עם החלק העליון של הנעל. איש אחד מהצריף שלי עשה איתי עסקה הוא תיקן לי את הנעליים וסדר לי סוליות עץ לנעליים שלי. תמורת הלחם שאני קיבלתי מהשבוי הפולני. הכפכפים חציים עור חציים עץ עזרו לי מאוד היות ומזג האוויר במחנה היה בדרך כלל גשום וקר.
עוד דוגמא להחלפות שלי: נייר היה מצרך בלתי מוסג במחנה והמחסור בו היה בעיה של רוב תושבי המחנה החוסר בנייר הורגש במיוחד אחרי השירותים וכל אחד נהג לפי שיטתו. אני השגתי לי נייר עטיפה של מרגרינה. זה לא היה פשוט כי כשחילקו את המרגרינה חתכו אותה עם הנייר להרבה חלקים. אני כבר לא זוכר את הפרטים אבל הצלחתי לשכנע קבוצת אנשים שביחד מגיעה להם חבילה אחת, לקבל את החבילה שלמה, כשאני דאגתי לתת להם תמורת הנייר השלם ניירות בגודל המנה (אספתי את הניירות מהמנות השבועיות שלי) וכמובן גם שילמתי להם באיזה שהוא שירות אבל אינני זוכר איזה. כך פתרתי לי את בעיית הנייר לשירותים כי את נייר המרגרינה ניתן היה לשטוף אחרי כל שימוש.
מסדר בוקר. היה שנוא על כולם. אני חושב שאחרי הרעב התמידי שהיינו שרויים בו כל הזמן, מסדר בוקר היה הדבר הקשה בדרגת קושי שנייה. כל בוקר היה מסדר. מסדר הבוקר היה לצורך בדיקת נוכחות. הספירה לרוב לא התאימה ועד שזה לא הותאם בדיוק, אסור היה לנו לזוז. לפעמים זה ארך שעה ולפעמים מספר שעות. היו מקרים של התעלפויות כי העמידה הייתה בשמש, בקור או בגשם. לא הורשנו לזוז עד אשר התאימו המספרים. היו חולים שנשארו בצריפים באישור, היו חולים שנשלחו לבתי חולים. תמיד כשחיברו את אלו שבמפקד עם חולים שבבית חולים ועם אלו שבצריפים זה לא התאים.
כל יום המספרים השתנו כל יום זה לא התאים וכל יום עמדנו שעות עד אשר התאימו את המספרים. לא פעם ולא פעמיים עשיתי את צרכי כשאני עומד במסדר ולא רק אני. באחד המסדרים האלה הגיע קצין של הצבא הגרמני (אני חושב שקראו לו "קרוּמבֶל" אני לא יודע אם זה שם או תואר) הוא החזיק בידיו רשימה ואמר שכל האנשים שהוא יקרא בשמם יסתדרו בשורה בצד, והוא מסר את הרשימה בידי אחד החיילים מהסגל הקבוע (החיילים ששמרו עלינו נקראו פוֹלקסדוֹיץ'). המסדר הזה היה אחד המסדרים הארוכים שאני זוכר, עמדנו שעות רבות גם עייפים וגם לחוצים כי לא ידענו מה גורלם של אלו שקראו בשמם למי זה טוב למי זה רע לאלה שקראו בשמם או אלה שלא קראו בשמם ומה רוע הגזרה. (לא שכחתי את הסֶלֶקציוֹת שחוויתי בגטו קרקוב).
מתוך 1684 איש שהינו אז במחנה הוקראו 318 שמות. אחרי שכל זה סוכם ונספר כי גם כאן הייתה הבעיה שחלק מהשמות שקראו לא נכחו הם היו בקבוצת החולים שבצריפים וחלק בבית חולים. כשהכול סוכם סופית בא הקצין ואמר שכל האנשים ששמותיהם הוקראו הם הקבוצה ראשונה שמעוברת עוד הלילה לשוויץ (אני ו/או מכרי הקרובים לא השתייכנו לקבוצת המזל הזו). זה קרה כחודש וחצי אחרי שהגענו לברגן-בלזן. המשלוח הזה עודד אותנו מאוד ראינו שיש תקווה. כמובן שהיו גם ספקנים שלא האמינו והיו להם הרבה תסריטים מפחידים אם אומנם הם הגיעו לשוויץ.
אני לא זוכר שבילדותי עשו לי חגיגות יום הולדת. זה לא היה נהוג אצלנו. דווקא כאן בברגן-בלזן אמא שלי ארגנה לי את חגיגת הבר מצווה. בצריף של החלוצים באחת הפינות הייתה פינת בית כנסת שם יום יום התפללו הדתיים. שם העלו אותי לתורה. לי אישית לא היה מושג איך מתפללים ומה עושים. לא קיבלתי חינוך דתי בבית. אמרו לי לחזור אחרי מי שהוא שאמר תפילות לא מובנות לי ובסוף כולם לחצו לי יד ואמרו מזל-טוב, מזל-טוב. גם אל שתי המילים האלה התודעתי בפעם הראשונה. הכל היה מאוד חגיגי (בהתחשב בנסיבות) אני התרגשתי כי גם אמרו לי שעכשיו אני כבר לא ילד.
ההפתעה הגדולה הייתה אחר כך. אימי לקחה אותי לצריף שלה, גם הזמינה את חָנקָה, זִיגמוּנד וגֶניָה. היא נתנה לי את עוגת חיי העוגה הייתה עשויה מפרוסות לחם דקיקות ללא קרום שמסביב. הפרוסות הדקיקות היו מרוחות בריבה, מרגרינה ואבקת קקאו. גובהה היה בגובה של כ-3 פרוסות ובהיקף של לחמנייה קטנה. הייתה עשויה מ-6-7 שכבות, למעלה הייתה מרוחה במרגרינה כשסיפרה 13 הייתה מהריבה. כמובן שלא עלה על דעתי גם לא על דעת האורחים שאתחלק בעוגה איתם. אכלתי את העוגה הזו בחתיכות קטנות משך יותר משבוע ימים. אני משער שאימי חסכה את שלוש הפרוסות האלה לפחות משך כמה שבועות. מנת הלחם השבועית הקבועה הייתה כ-4 פרוסות.
עובדת בגרותי לא שינתה כלום. השגרה של החיים במחנה הייתה פחות או יותר ללא שינויים. עבר חודש מאז שנשלחה הקבוצה הראשונה לשוויצריה ועוד חודש וחודשים רבים.
בכל מסדר בוקר ציפינו לביקורו של אותו קצין "קרוּמבֶל" בתקווה שיבחר שוב קבוצה של אנשים לשוויצריה. אבל זה לא קרה. כשכבר התייאשנו והפסקנו לצפות לו, הוא הופיע למסדר בוקר ב- 04/12/1944 והודיע לנו שהיום כולנו עולים על רכבת לשוויצריה .
כולנו רצנו לצריפים, צררנו את מעט הרכוש שהיה לנו והתייצבנו ליד השער ליציאה. כעבור זמן קצר התחלנו רובינו ללכת בדרך המוכרת בה הגענו, להוציא את החולים והזקנים אותם לקחו במשאית.
לשם שינוי המתינה לנו רכבת נוסעים אמיתית עם ספסלים, לא רכבת משא כמו שהגענו. לכולם היה מקום ישיבה בשפע. כשכולם התמקמו ואוטוטו מתחילים לנסוע הייתה אזעקה, באותו רגע כל הגרמנים נסו על נפשם והתחבאו בצידי הדרך ובשדות, העובדה שהם פחדו גרמה לנו סיפוק רב למרות שגם אנחנו פחדנו. נזכרתי שבבודפשט גם הפציצו כשהלכנו לרכבת. אנחנו נשארנו לשבת במקומות שלנו עד בוא אות הארגעה, כשכל החיילים ועובדי הרכבת חזרו התחלנו לנסוע. נסענו כמה שעות הגענו בלילה לתחנת רכבת שהייתה על גבול שוויצריה/גרמניה. החצי הגרמני של התחנה היה חשוך וחצי השוויצרי מואר.
בתחנה חיכו לנו חיילים שוויצרים, הם עמדו מסביב הרכבת הם היו רבים. בעיני זה לא מצא חן, נראה לי מאיים ועורר בי חשד, הזכיר לי מראות שכבר ראיתי בגטו וסיפורים ששמעתי אין ספור פעמים על סיטואציות דומות. עזבתי את הקרון בו ישבתי עם כולם והתחלתי להתקדם מקרון לקרון עד שהגעתי לקרון שנראה כמו מחסן. לא היה שם אף אחד, זה נראה לי בטוח. התמקמתי והצצתי דרך החלון לראות מה קורה.
אחרי שראיתי שהאנשים שיורדים מהרכבת לא מאוימים, לא צועקים עליהם, לא יורים, לא מבצעים סלקציה אזרתי אומץ וירדתי בין האחרונים מהרכבת. נשארתי בצל בין שני קרונות רכבת מוכן לזינוק ובריחה לכיוון השני במקרה של סכנה. כל האנשים הסתדרו והתחילו ללכת לכיוון יציאה מהתחנה.
הבנתי מתוך קטעי שיחות ששמעתי שהולכים לבית-מלון, שם נקבל אוכל ונלון במקום. יצאתי מבין הצללים והצטרפתי לכולם. היו מבטי פליאה, היו גם הרבה מבטי הבנה. נבלעתי בתוך כל החבורה שמנתה מעל ל-1000 בני אדם. לאט לאט יצאנו מהתחנה.
