פרק 4 – גטו
בגטו גרנו בכיכר בשם "PLAC ZGODY" (פלָץ זגוֹדָה) מס' 6. (בתרגום מפולנית פלץ זגוֹדָה זה כיכר הסכמה).
בדירת 2 חדרים היינו 5 משפחות. היה צפוף מאוד. הדירה הייתה מחולקת על ידי וילונות ושמיכות, כדי לקבל קצת פרטיות. לא היה נעים לשהות שם בין הרעשים, הויכוחים, הבכי והריחות. גרנו בדירה הצפופה הזו כ-25 בני אדם. אחותי ואימי עבדו עבור הגרמנים במתפרת מדים מחוץ לגטו. כל יום יצאו תחת משמר לעבודה וחזרו בלילה. הבניין שלנו היה קרוב לשער הכניסה לגטו.
בשליחות אימי, מידי פעם הייתי עובר בסתר לצד של הנוצרים והולך לשוק לקנות תפוחי אדמה, ירקות וגם גרעיני חמניות. זה היה סיכון גדול אבל בלי זה לא היה מה לאכול.
פעם בדרך חזרה מהשוק החלטתי לעבור ע"י הבית שגרנו בו. כשהייתי מול הבית מהצד השני של הרחוב ראיתי את שומר הבית. זה השומר שבנו היה חבר שלי למשחקים אפילו בתוך דירתו. לפעמים אף הוא השתתף במשחקי המחבואים שלנו ולא פעם גם כיבד אותי בכריך.
עשיתי לו סימן של שמחה, כמו: הנה אני! אך הוא התחיל לצעוק בשנאה: "הנה יהודון! תפסו אותו! אני מכיר אותו!"
מאוכזב, מפוחד, ילד בן 10 רזה וצנום עמוס בקניות, ברחתי בכל כוחי.
לוּ נתפסתי – דיני מוות.
ההסתננות בחזרה לתוך הגטו הייתה קשה יותר מהיציאה. כשהייתי מתקרב לשער דאגתי שהשומר בשער יבחין בי בעודי מתקרב, כך שלא יהיו לו ספקות מאיזה צד של השער הגעתי. הוא רואה שאני בא מהצד הנוצרי, כך לא יתהה: יהודי או לא יהודי? השתדלתי להראות ילד נוצרי מהצד הנוצרי, משוטט חסר דאגות, סקרן ומשועמם.
הייתה לי שיטה. הייתי מוציא תפוח אדמה או כל ירק אחר משקית הקניות ומתחיל לכדרר אותו ליד הזקיף הגרמני ששומר על השער. מצידו הימני של השער הייתה סמטא ללא מוצא ובקטע הזה, הגדר הייתה מחוטי תיל להבדיל מהחומה שהייתה מהצד השני של השער. לפעמים הכדרור הזה ארך הרבה זמן… עד שהייתי בוחר רגע שהזקיף נהיה עסוק בבדיקת תעודות של נכנסים ויוצאים וגם הפסיק להתייחס אלי מרוב שהתרגל לנוכחותי. כשנוכחתי לדעת שהוא כבר לא מתייחס אלי, היה לי מקום קבוע ששם הייתי עובר פנימה, וגם שם התעכבתי לראות איך הוא מגיב להעלמי. חשוב היה לי לוודא שהוא לא חושד בכלום, למען הפעם הבאה. כשראיתי שהוא עסוק ולא מתייחס להעלמי, המשכתי לעבור פנימה. מהנקודה הזו כבר לא הייתי בשדה הראייה שלו ומשם עברתי הביתה דרך חצרות. גרתי בבית השני מהגדר.
אימי הייתה קולה את גרעיני החמניות שהבאתי, בלילה אחרי חזרתה מהעבודה. עבודת הקלייה נעשתה בחדר קטן שבחצר הבית, בו גרה דודתי STEFA "סטֶפָה" עם MARELKA "מָרֶלקָה" התינוקת שלה בת כשנתיים.
אני הכנתי מנייר עיתון שקיות בצורת קונוס. ארזתי בהן את הגרעינים ומכרתי אותם ברחובות הגטו.
לאבי WILHELM ROSNBERG וִילֶק – זאב היו 4 אחים: MAKS"מַקס", אהרון, זִיגמוּנד, זֶילִיג ואחות פְרַניַה.
סטֶפָה הייתה אשתו של דודי זִיגמוּנד (אחד האחים הצעירים של אבי). זִיגמוּנד היה חשמלאי. הוא ואחיו זליג עבדו בבית מלאכה לתיקון מכשירי חשמל מחוץ לגטו בשביל הגרמנים. הם לא שרדו.
סטֶפָה שרדה. בתה מָרֶלקָה לא. סטֶפָה התחתנה שנית והגיעה לישראל עם בעלה ובנה רפי שנולד לה בפולין אחרי המלחמה. גם היא זכתה בנכדים.
אני עבדתי בגטו בבית חרושת למברשות שהיה ברח' .JOZEFINSKA קראו לו: "קופרטיב ליצור מברשות" העבודה הזו הייתה קשה מאוד. תמיד חזרתי הביתה עם אצבעות פצועות ומדממות. אימי דאגה לשטוף לי את הפצעים, לחבוש עם פיסות בד (תחבושות לא היו, גם יוד לא היה בדיוק בהישג יד). למרות הפצעים שבתי למחרת לעבודת המברשות. אסור היה לי להפסיק פן אאבד מקור פרנסה חשוב. גם חשבנו אז שחשוב שאהיה חיוני ויצרני ושתהיה לי תדמית של מועיל, כי זה מה שנחשב בעיני הגרמנים וגם בעיני ה "יוּדֶנרַיד".
הלא מועילים נזרקו מהגטו באקציות וסלקציות (מפקד פתע לצורכי מיון מי יישאר ומי יגורש…)
אימא סידרה לי את מקום העבודה. היא דיברה עם "מָיסְטֶר אדלר" שהיה מנהל העבודה במקום.
ישבנו כ-10 איש מסביב לשולחן גדול. היו כמה שולחנות כאלה. מול מושבי, על השולחן, היו מונחים מספר גדול של קרשים בגודל של 15X5 ס"מ. בכל קרש היו 5 שורות של נקבים קדוחים במרחק של כ-5 מ"מ בין קדח לקדח. על השולחן היו גם מונחים בצרורות חוטי ברזל דקים וחלודים. עובי החוטים היה כ-1.5 מ"מ. הייתה גם חבילה גדולה של שערות קשות (אמרו לי שאלה שערות חזיר, ולעומת זאת היו כאלה שטענו שאלה שערות סוס).
את הקרשים, החוטים והשערות הכינו עובדים אחרים. תפקידי היה להשחיל את חוט הברזל כמו לולאה לקדח שבקרש, להעביר בתך הלולאה קבוצת שערות מהערמה ולמתוח את אחד הקצוות של חוט הברזל בחזרה כך שהשערות ימשכו לתוך הקדח. לצורך זה היה צריך מיומנות – לקחת קבוצת שערות בעובי כזה שהשערות ימלאו את הקדח במהודק ובמידה שווה בכל קדח וקדח. אם קבוצת השערות הייתה עבה מידי אי אפשר היה למתוח אותה לתוך הקדח. ואם קבוצת השערות הייתה דקה מידי הרי שהיא לא עמדה יציב בתוך הקדח.
אחרי שקבוצת השיער התייצבה במקומה הייתי מבצע בהמשך אותו החוט לולאה חדשה, משחיל לקדח הסמוך כשאני דואג שהחוט יהיה מתוח כדי לא לערער את יציבות קבוצת השיער המושחלת, ומשחיל את קבוצת השיער הבאה. העבודה התבצעה ללא כלי עבודה כגון צבת, פלייר ואו כלי אחר ולכן בסוף יום העבודה אצבעות ידי היו פצועות וכואבות. הפצעים לא הספיקו להגליד. לכן אצבעות ידי היו תמיד חבושות.
"סֶלֶקציַה" או "אַקציַה" בגטו שהזכרתי כבר למעלה פירושן היה שכולם חייבים לבוא ולעמוד למסדר. הגרמנים אמרו לאנשים מי הולך ימינה ומי שמאלה. זאת הייתה "סלקציה" כי אלה שמשמאל או אלה שמימין אני לא זוכר איזה צד, כבר לא הורשו לחזור הביתה. היה המון בכי, צעקות וגם יריות ונרצחים.
אחרי שכולם התייצבו בכיכר "PLAC ZGODY" (פלץ זגוֹדָה), (המקום בו גרתי) הגרמנים חיפשו בכל הבתים. את אלה שתפסו מסתתרים הרגו במקום. חלק מהם הובאו לכיכר. חלק הצליחו להתחבא וניצלו. היו גם כאלה שהצליחו לברוח דרך הביוב לחלק הנוצרי של העיר.
ב"אָקציָה" הראשונה לא לקחו את אימי, אחותי ואותי. אימי ואחותי ניצלו, כנראה בזכות עבודתן במפעל "אוֹפטִימָה", (לשעבר בית חרושת לשוקולד), שהגרמנים הפכו את שתי הקומות הראשונות למתפרת תיקון ויצור מדים. עבדה שם גם בת דודתי בּרוֹניָה ואביה מקס.
בקומה השלישית היה בית מלאכה לתיקון מכשירי חשמל. שם עבדו זִיגמוּנד וזֶילִיג שני האחים של אבי. ב"אקציה" השנייה כבר לא הסתכנתי וברחתי לצד הנוצרי. ישנתי בשוק וחזרתי כשהכול נגמר. כשחזרתי היו הרבה הרוגים. האנשים שנותרו בחיים – גברים, נשים וילדים, הסתובבו כשהם בוכים, מחפשים את יקיריהם.
כדי להיכנס הביתה הייתי חייב לקפוץ מעל הגופות. זו פעם הראשונה שראיתי כל כך הרבה אנשים הרוגים מעוותים זרוקים בכיכר וגם בכניסה לביתי.
בעקבות שמועות על ה"אקציה" השלישית, אימא נתנה לי את כתובתה של דודתי בּרוֹניָה, הסבירה לי איך להגיע לשם והבטיחה שגם היא ואחותי יצטרפו בהמשך.
לאימי גוּסטָה (GUSTAWA) היו 3 אחיות ואח אחד. בּרוֹניָה (BRONIA) שגרה בקרקוב (בצד הנוצרי של העיר) עם בתה חָנקָה (HANKA), לוֹרקָה(LORKA) שגרה בוָורשָה, סָבִּינַה (SABINA) שברחה כשהיטלר עלה לשלטון מגרמניה ללונדון והאח יוּזֶק (JUZEK) ששירת בצבא הפולני ביחידה שנקראה אז "צבא אָנדֶרס", הגיע לארץ ישראל הרבה לפנינו, וחי תקופת מה כאן בחיפה.
אימי אמרה לי, שדודתי בּרוֹניָה הגרה עם בתה חָנקָה ברובע הנוצרי, נחשבות לפולניות נוצריות בזכות מסמכים ותעודות מזויפות של שברשותן. השכנים מתייחסים אליהן כנוצריות אדוקות. כמו כן הזהירה אותי שמאחר ואני אמור להתחבא אצלן, חשוב שאף אחד מהשכנים לא יבחין בי בכניסתי, פן ילשינו.
כבר למדתי מהמקרה של השומר שאין לבטוח באף אחד. אף אחד לא ישמח לראות אותי. כולם רוצים במותי.
כמה ימים לפני ה"אָקציָה" ברחתי ונסעתי בחשמלית, רעדתי מפחד פן מישהו יזהה אותי.
אחרי שאיתרתי את הבית דאגתי להגיע לדלת הדירה מבלי שמישהו יבחין בי. דודתי בּרוֹניָה חיכתה לי, חיבקה אותי ורמזה לי לא לדבר. אחרי שהכניסה אותי למטבח, שם חיכתה לי גם חָנקָה בת דודתי, הסבירה לי שעלינו לדבר בלחש רק כשמוכרחים. הכי טוב ובטוח זה לשתוק. דודתי הסבירה שהשכנים עלולים לשמוע את קולי וכתוצאה מזה יתחילו שאלות: מי זה? מה הוא עושה כאן? דבר יגרור דבר. מוטב לא לעורר סקרנות.
למחרת הגיעה אחותי הָלִינַה היא ברחה בדרכה בחזרה לגטו, מהעבודה במתפרה. יומיים אחרי זה אימי עשתה אותו דבר, רק שלא שיחק לה המזל והיא נקלעה לשעת העוצר. היא ידעה שאם יעצרו אותה, זה הסוף.
אימי הבחינה שהיא נמצאת ליד ביתם של אנשים שהיו ביחסי חברות איתה ועם אבי, לפני כיבושה של פולין. נכנסה לבית צלצלה בדלת דירתם וביקשה שילינו אותה רק הלילה ומוקדם בבוקר היא תלך. הם לא רק שלא הסכימו אלא גם כעסו עליה מאוד, איך היא מעיזה להעמיד אותם במצב סכנה שכזה, בעצם מבחינת החוק הם חייבים עכשיו לקרוא למשטרה. הם אמרו לה ללכת, והם מקווים שלא יאונה להם רע על זה שהם מפירים חוק ולא קוראים למשטרה.
בגלל העוצר אימי לא העיזה לצאת לרחוב היא ירדה למטה ונכנסה לאחד מפחי האשפה הגדולים שבחצר הבית וחיכתה כל הלילה עד תום העוצר. בבוקר המשיכה את דרכה לדודה בּרוֹניָה שברחוב נורוידה.
דודה בּרוֹניָה
האישה שחירפה את נפשה כדי להציל אותי, את משפחתי ורבים אחרים.
היא היוותה עבורי מופת כל חיי.
