פרק 2 – ילדותי הנורמלית הקצרה
תקופת חיי הנורמלית הקצרה: אבי, אימי, אחותי ואני בחופשת קיץ 1937
נולדתי בפולין בעיר ”KRAKOW” (קרקוב). אני זוכר את עצמי כילד בן 4 – 5 גר עם הורי בדירת חדר, אשר שימש אותנו כחדר מגורים וגם כחדר שינה, להורי, לי ולאחותי HALINA (הָלִינה), הגדולה ממני ב-6 שנים. המטבח, בנוסף לבישול, שימש את אבא שלי כבית מלאכה לצורפות זהב. הדירה הייתה בקומה ראשונה אליה הובילו מדרגות עץ תלולות כמו סולם. השירותים היו בחצר, שני ביתני עץ צרים ללא אסלה עם רצפת בטון כשבאמצעה חור. המדרגות זכורות לי טוב, כי זה בעצם הזיכרון הראשון הרע שלי מילדותי. הן (המדרגות) תמיד הפחידו אותי. אני זוכר את עצמי ביום חורף, עף מכל המדרגות מלמעלה. לעומת זאת איני זוכר אם נפגעתי ועד כמה. אין לי יותר זיכרונות מדירה זו שהייתה ברח' “TARLOWSKA” (טָרלוֹבסקָה).
בגיל 6 אני זוכר את עצמי גר עם הורי ואחותי ברחוב ”STROWISLNA” 28 (סטָרוֹבִישלנָה) בבניין בן 4 קומות שהיה בנוי מסביב לחצר פנימית. זה היה בניין גדול עם כניסה ראשית עם שני חדרי מדרגות. כניסה אחת לדירות שפונות לחזית (שם גרו אנשים חשובים), לכניסה השנייה היה צריך לעבור את החצר. אנחנו גרנו בדירות העורפיות, בכניסה השנייה, בקומה א'.
בקומת הקרקע גר רב, בחלק מהדירה שלו היה בית כנסת. לרב היו ילדים. אני לא שיחקתי איתם. לא הרשו להם מאחר ואני הייתי "גוי" בעיני הרב.
בקומה א' היו 3 דירות. מצד שמאל גרו שני חברים שלי. לאחד קראו MONIEK "מוֹניֶק השחור" ולשני "מוֹניֶק הלבן". באמצע גר איש לבד. יום אחד הוא מת באמבטיה. זו הייתה טראומה עבורי (אני לא העזתי להיכנס לאמבטיה עד גיל 30).
ימינה מהדירה של האיש שמת הייתה הדירה שלנו. נכנסים להול צר וארוך, ישר ממול המטבח, קצת ימינה ושמאלה החדר הראשי ששימש את כולנו כחדר שינה וסלון. בחדר הייתה המיטה הכפולה של הורי ומשני צידיה ארוניות לילה. לרגלי מיטת ההורים עמדה המיטה של אחותי וליד החלון שפנה לחצר עמדה המיטה שלי. במרכז החדר עמד שולחן גדול מרובע וארבעה כיסאות. מהחדר הזה הייתה כניסה לחדר העבודה של אבא. שם הוא עבד עם עוד איש שקראו לו ICKOWICZ "אִיצקוֹבִיץ'".
אבי סידר לי מקום קבוע ליד שולחן העבודה, כסא מותאם וגם כלי עבודה שבהם מותר היה לי לגעת. אבי לימד אותי לעשות כל מיני דברים שונים במסגרת עבודות צורפות. חומר הגלם שהוא נתן לי היה נחושת. אבא הבטיח לי שכאשר אתבגר וגם אתאמן מספיק הוא ירשה לי לעבוד גם בזהב. (הוא קיים הבטחה זו כעבור 14 שנים כאן בישראל). משך היום היינו מצופפים את כל הרהיטים בחדר המגורים, כך שאפשר יהיה לעבור לחדר העבודה.
בקומה מעלינו גרה משפחה עם ילדה בגילי. אימי לפעמים הייתה לוקחת אותי לביקורים אצל השכנים האלה. אני והילדה שחקנו בעיקר ברופא וחולה. ברוב המקרים הילדה הייתה הרופאה. בזכות אביה הרופא.
לבניין היה חצרן שדאג לניקיון הבית ושימש שומר לילה (לימים התברר שהוא היה אנטישמי שונא יהודים וכמעת גרם למותי). בנו היה חבר שלי. נהגנו לשחק בחצר הפנימית של הבית. בעיקר בגנבים ושוטרים.
מצבנו הכלכלי השתפר. אני זוכר שאימי לקחה אותי ואת אחותי לחופשת קיץ לכפר ואבא בא לביקורים בסופי שבוע. אני לא זוכר כלום משנת הלימודים היחידה שהייתה לי. בדיעבד סיפרו לי שאבי בחן אותי בקריאה ומצא שאני קורא מזיכרון על פי התמונה שעל הדף. כאשר היה מכסה בידו את התמונה אני לא יכולתי לקרוא.
פעם בשבוע המשפחה שלי התרחצה בגיגית גדולה במטבח, כשהמים מחוממים על גבי התנור בסיר גדול ששימש גם לכביסה. התנור היה בנוי מלבנים, מכוסה מלמעלה בפלטת ברזל. התנור היה מוסק בגזרי עץ שהורי קנו במכולת. התור לרחצה היה קבוע, אחותי ראשונה כי היא הנְקייה ביותר, אמי שניה כי היא אמא, אבא, ובסוף אני כי אני הייתי המלוכלך ביותר מהמשחקים בחצר, אבל היה רווח בזה כי כל מתרחץ זכה לתוספת מים חמים כך שהאחרון קיבל גיגית מלאה יותר.
והנה מספר זיכרונות נוספים שחרוטים בזיכרוני מילדותי הקצרה עד גיל 8:
אני זוכר שחליתי בדלקת ריאות. היה לי חום גבוה. הרופא רשם לי נרות להורדת החום. אני לא הסכמתי שיכניסו לי נר כי פחדתי נורא. הורי החליטו שאין ברירה ולטובתי ולמען בריאותי הם יכניסו לי את הנר בכוח. אני סירבתי. כדי לתפוס אותי, עמדו הורי משני צידי גוש הרהיטים שבחדר המגורים וכך התחיל המרדף בחדר הצפוף מלא הרהיטים. מאחר שידעתי לנצל לטובתי את סבך הרהיטים, למוד ניסיון קרבות ומרדפים עם אחותי הגדולה, דילגתי למרכז הגוש הזה מהמיטה של הורי לשולחן הגדול וכשהם רדפו אחרי לשולחן, אני זינקתי שוב למיטה וחוזר חלילה. אכן זה לקח להם הרבה מאד זמן כדי לתפוס אותי. לולא אחותי הָלִינַה הבוגדנית אולי הייתי מצליח להינצל מעונשו של הנר.
אני לא זוכר אהבה יתרה ביני לבין אחותי. היא הייתה גדולה יותר ויפה יותר. היו לה הרבה חברות. כשהחברות באו לבקר אותה הן ישבו בחדר הגדול ועלי נאסר להיות בחדר אתן כי אחותי הלשינה שאני מפריע. לכן או שהיה עלי להיות במטבח או לצאת לשחק בחוץ…
לאימא שלי היו מספריים והיא הייתה מאוד גאה בהם. השכנים שגרו לידינו היו מידי פעם משאילים את המספריים. לא היה להם כסף לקנות. (חפץ שנחשב אז ליקר המציאות). אני לפעמים הייתי מגלף מקלות לעשיית פרוֹפֶלוֹרִים (כנפיים) מחבילת עצי ההסקה לתנור המטבח. אל המקל המגולף הייתי מצמיד כנפיים עשויות מנייר צבעוני.
כשאוחזים במקל ורצים ברחוב כשהכנפיים מופנות קדימה הן מסתובבות. לפעמים הייתי עושה החלפות או מוכר לילדים אחרים. פעם תוך כדי גילוף המקל נעזרתי במספריים כרגיל, והם נשברו. אני נבהלתי נורא ופחדתי מהעונש שבודאי אקבל. (אסור היה לגעת במספריים של אימא, שלא ברשותה, הן היו מאוד יקרות וחשובות). ישבתי מבוהל ולא ידעתי מה לעשות. בסוף לקחתי את המספריים וזרקתי מאחורי הארון במטבח. אחרי כמה ימים כששאלה אותי אימי היכן המספריים אמרתי שאני לא יודע. אימא חיפשה הפכה את הבית, ביררה עם השכנים שתמיד השאילו את המספריים, לבסוף החליטה שהשכנים כנראה לא החזירו את המספריים. ויחסי השכנות התקלקלו. אני כבר לא העזתי להודות. זה היה מעשה מכוער שלא נתן לי מנוחה משך שנים רבות.
בשנים 1937-1939 פקדו את הבית שלנו פליטים יהודים שברחו מגרמניה, הם נרדפו שם. אבא ואימא תמיד עזרו להם בבגדים ישנים והזמינו אותם לאכול. כמה מהם היו באים לעיתים קרובות לאכול. אבא ואימא תמיד אירחו אותם יפה, ישבו איתם ושוחחו. הפליטים סיפרו להם על הבריחה ועל ההתרחשויות שהביאו אותם לעזוב הכל שם בגרמניה. כל זה התנהל בשפה גרמנית. כנראה שיחות וסיפורים אלה הביאו את אבי להחלטה לברוח גם כן.
לילה אחד התעוררתי לקול בכיין של אחותי ואימי כשהן לבושות כותנות לילה ואבי בלבוש מלא אוחז בידו מזוודה. אבא נפרד מאתנו. הוא בורח… השמועות אומרות שהגרמנים בדרך לכיבוש פולין… השמועות אומרות שברגע שהגרמנים יכנסו לקרקוב הם יתחילו להרוג גברים יהודים. אני לא בוכה… אני חושב שבזתי לו אז על בריחתו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. (בעצם, הוא נחשב בעינינו למת לכל אורך המלחמה וכשנה אחריה עד שמצא אותנו בארץ ישראל. את סיפור איחוד המשפחה מחדש אחרי 7 שנים ואת קורות אבי אספר בפרק ארץ ישראל).
ימים אחדים אחרי בריחתו של אבי, אני ובן דודי HENEK "הֶנֶק" (לשנינו אותו שם, ושנינו בני 8) שיחקנו במטבח. האחד היה הצבא הגרמני (המאוס) והשני הצבא הפולני. הכיסאות, השולחן, התנור, הארון, שימשו כעמדות, הרים, טנקים, סוסים… ירינו, דהרנו, נפצענו, נהרגנו, קמנו לתחייה, מלחמה זו ארכה שעות. לא התעייפנו. כמובן היו הפסקות שירותים, פרוסה, תכנונים להמשך המלחמה. וכמובן הכל היה מתוכנן כך, שבסופו של כל קרב הניצחון יהיה של הצבא הפולני. תוך כדי אחד הקרבות העקובים מדם, נכנסה אחותי ואמרה: "די תפסיקו! הגרמנים ניצחו! הם כבשו את פולין, הם כאן ברחוב."
ירדנו למטה וראינו את הגרמנים צועדים בתורים רחבים שתופסים את כל רוחב הכביש. הם צעדו שם… ברגל, רכובים על סוסים, גוררים תותחים, כשכל כמה שורות יושבים חיילים עם מקלעים שלופים לירי רכובים על אופנועים עם סירה. הצועדים, הרוכבים והסוסים נראו גדולים שמנים ומפוטמים. כולם היו לבושים במדים מצוחצחים. הכל היה מסודר! יפה! מבהיק! כמו המצעדים שראינו של הצבא הפולני, אבל מרשים יותר, גדול יותר, מאיים ומפחיד.
אני ובן דודי עמדנו שם נדהמים. המלחמה הזו האמיתית לא דמתה בכלום לכל המלחמות הדמיוניות שניהלנו שנינו. הרגשנו מופסדים, מאוכזבים ומבוישים.
ללא יריות, בשקט, ביום בהיר אחד הם צועדים כאן ברחוב שלי… בלבי אני תוהה "איפה הצבא הפולני הגיבור"? הרגשתי נבגד ומושפל.
את מצעד הכובשים הגרמנים יצאו לראות בעיקר ילדים . בין הצופים היו מעט מבוגרים. אף יהודי לא היה שם. נראה לי ממראה פניהם שכולם הרגישו כמוני. כל זה קורה בספטמבר 1939 ואני בן 8.
ב-1943 נרצח בן דודי הֶנֶק יחד עם אימו "HELA" הֶלָה על ידי הגרמנים ליד גטו “PLASZOW” (פלָשוּב). זה קרה כשחיסלו את גטו קרקוב. חלקם של היהודים הועברו לגטו פלָשוּב וחלקם חוסלו מחוץ לגטו. אחותו “BRONIA” בּרוֹניָה שנשארה בחיים, מספרת שבמסגרת העבודה שהוטלה עליה על ידי הגרמנים במיון בגדי הנרצחים, היא מצאה את הבגדים של הֶנֶק ושל האימא שלה. גם אבא שלה “MAKS” מַקס (אחיו הבכור של אבי) לא שרד. בת דודתי בּרוֹניָה, אחותו של הֶנֶק שרדה. היא חיה כאן בישראל, הקימה משפחה, זכתה לילדים נכדים ונינים. הֶנֶק היה הילד האהוב על כל המשפחה בשל חכמתו ויכולתו בקריאה משחר ילדותו.